במסכנות כן בונים מנהיגות?

7 בינואר 2015

האיש שכמעט לעולם אינו מתראיין לערוצי התקשורת בישראל התיישב בלשכתו האלגנטית אל מול שניים מן המראיינים הנוחים ביותר שיכול היה לבחור. שפת הגוף שלו שידרה נמרצות ונינוחות. אבל אז הוא פותח את הפה והכל התקלקל. ראש הממשלה שטוען השכם והערב שהוא מגן בגופו על ישראל בזירה הבינלאומית מול מרקל ומול אובמה התקשה פעם אחר פעם להשלים משפט אחד מול המראיינים הרחמנים ביותר שיכול היה לבקש.

תאמרו – זאת אשמת המראיינים, הם אלה שמנעו מנו להשלים את דבריו. ממש. נתניהו הוא הרי אבי תורת ה-"זאת לא השאלה", שאפשרה לו משחר הקריירה שלו לסובב את התשקורת על האצבע הקטנה, ולדבר מעל לראשה – ישירות אל העם. אולי למעט קריאות מאולצות על ליכוד אחד גדול מול כל השמאל, שגם הן נחלצו בקושי ובהתלהבות מעושה מגרונו.

גם כשכבר הצליח להשלים איכשהו את דבריו, פעמים רבות היה קשה להבינו. לאורך כל הראיון נאלצתי פעם אחר פעם לעצור, להריץ אחורה, ולהאזין שוב לדבריו. ראש הממשלה היה רחוק מלהיות רהוט ובלע שוב ושוב את סופי משפטיו. גם בפעמים הבודדות בהן כן ניתן היה להבינו ואת אורח מחשבתו, אלהים שישמור.

נתניהו פשוט לא היה משכנע. כל ילד יודע, שכשיש לך טיעון חלש אתה או מרים את הקול, או חוזר עליו כמה פעמים. נתניהו לא ילד. המסר לפיו לפיד היה שר אוצר גרוע ואולמרט אשם במשבר הדיור הוא אולי מסר בחירות לגיטימי, אבל כשהוא מגיע מלמטה, לא מפי הגבורה. ולא רק זאת. ראש ממשלה שבמו פיו משמיץ את הממשלה שהוא עצמו הרכיב – לא יכול לצאת טוב בעיני אף אחד. גם אם הוא רוצה בכל מאודו להשתכנע. הסיבה לכך היא שגם הקהל הכי לא מתוחכם יודע להעריך מנהל טוב או מנהל גרוע כשהוא רואה אחד.

אם ראש הממשלה לא היה מסוגל להקים ממשלה טובה ב-2013 (ואנחנו ידענו שהוא חשב כך כבר בזמן הרכבת הממשלה), הוא לא היה צריך להקים אותה בכלל. בעשותו כך, הוא כשל גם כמנהיג וגם כמנהל. מה שעוד יותר מעניין הוא שבעבר כבר הוכיח נתניהו שהוא מודע לכך. בדיוק מטעמים דומים הוא ויתר מראש על ההתמודדות מול אהוד ברק ב-2001, כשלליכוד היו 19 מנדטים בלבד.

netanyahu

הטעויות הללו בהתנהלות, והתנערותו מכשלונותיו בראיון מדאיגות כשהן מצטרפות למופע שכלל אפקטים כמו הומור דלוח ("זו רוטיה או מוטציה?") ומבטים מתרוצצים. גם למי שמעולם לא הצביע לנתניהו ולא יבציע לו לעולם לא נעים לראות אדם, לא כל שכן את מי שמנהיג את מדינתו, נמצא בסיטואציה שבה הוא אינו מסוגל להנהיג אפילו שיחה פשוטה.

מיום הקדמת הבחירות קשה לפספס את הסנטימנט השלילי סביב התמודדותו השישית של נתניהו על ראשות הממשלה. אחרי ראיון שכזה, קשה מאוד לראות את הסנטימנט הזה משתנה.

ואולי הכל בכלל קונספירציה? חלק מניסיון של נתניהו לעורר אמפתיה כקרבן תקשורת עוינת? "במסכנות לא בונים מנהיגות", אמר רבין. ייתכן מאוד שבמובן זה נתניהו הוא דווקא תלמידו של פרס, אליו כיוון רבין במשפט זה. זו לא בהכרח טעות. בניהול קריירה פוליטית שאינה יודעת קץ, פרס הוא אכן מורה שאין שני לו.

לראיון עם נתניהו במאקו

 

לדפדף ביומן של אייכמן

3 באפריל 2013

היכן שמורה החלטת עצרת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר? רמז: לא במטה האו"ם בניו יורק.

היכן מוצגות הצעות הציבור השונות לדגל המדינה? רמז: לא במוזיאון ישראל.

היכן שמורה הפקודה של בן גוריון על הקמת צה"ל? רמז: לא במוזיאון צה"ל.

היכן אפשר למצוא את הסכמי אוסלו, הסכמי השלום עם מצרים, היומן שכתב אדולף אייכמן בתא הכלא ואת האקדח ששימש לרצח רבין ואת הקליעים שהוצאו מגופו? רמז: לא במוזיאון ישראל, לא ביד ושם ולא במרכז רבין לשלום.

 

אבל עזבו. חבל על המאמץ. לא באמת אפשר למצוא.

 

הסיור הלימודי שערך היום ארגון העיתונאים במחסנים של ארכיון המדינה באתר סודי בירושלים, הסתיים בהפתעה גדולה שהכינו לנו מנהלי הארכיון. לפנינו הונחו שורות תיקיות וקופסאות,  מתוכם יצאה בזה אחר זה שורת אוצרות – מסמכים, מפות, אלבומים וחפצים מן האירועים המרכזיים בתולדות ישראל והיישוב העברי – כל הפריטים המוזכרים לעיל ועוד רבים אחרים. אז נכון, הופתענו, אולי אפילו קצת התרגשנו מכך שניתנה לנו הזדמנות להביט בהם מקרוב, ואף לגעת בהם, אבל אני חושב שבעיקר היינו בהלם מכך שפריטים כה מרכזיים בהיסטוריה של ישראל קבורים בצורה שכזו בארכיון.

 

2013-04-03 13.01.51

כשאיר לפיד, ימצא את הכסף, יהיה נחמד אם יימצאו גם כמה גרושים להשקיע במוזיאון ראוי להיסטוריה של ישראל והיישוב העברי, לקטלוג ודיגיטציה מלאים ומקיפים של הארכיון באופן שינגיש אותם באופן לציבור. זהו פרויקט לאומי שלא רק שהוא חשוב להבנת ולימוד ההיסטוריה, אלא יכול לספק תעסוקה לעשרות ומאות ישראלים משכילים, אנשי טכנולוגיות מידע, מתרגמים, גלריסטים, ספרנים ומוזיאולוגים. עובדי הארכיון סיפרו לנו על ההקמה הצפויה של בנין קבע לארכיון, על המעבר הצפוי של מחסן הארכיון לערד בעוד ארבע שנים, ועל הפרויקט לדיגיטציה של 400 מיליון המסמכים שבו, מהם דוגטלו עד כה רק 3. זה נשמע טוב, אבל זה נראה מעט מדי ולאט מדי. כבר הרבה זמן שבישראל לא חושבים במונחים של פרויקטים לאומיים, כמו שהיו פעם, וזה יכול בהחלט להיות פרויקט שכזה.

להלן סרטונים קצרים ותמונות שצילמתי במהלך הסיור. הסרטונים מלווים בהסברים מאת מנהל הארכיון, יוסי כהן:

האקדח ממנו נורה רבין והקליעים שהוצאו מגופו:

לינק לסרטון

הסכמי השלום עם מצרים וירדן והסכם אוסלו:

לינק לסרטון

הצעות הציבור לעיצוב דגל המדינה:

לינק לסרטון

יומנו של אדולף אייכמן:

לינק לסרטון

גלריית התמונות:

לעמודי ארכיון המדינה ברשת:

ניתוח פוליטי: חבירת לבני לנתניהו – המעשה הנכון בזמן הנכון

19 בפברואר 2013

אז קודם כל שיהיה ברור: לא תמכתי בלבני, לא בגלגול של ה'תנועה', ולא בזה של 'קדימה'. אף על פי שאני מאמין ביושרה ובכוונותיה הטובות, לדעתי מדובר בפוליטיקאית כושלת שלאחר כשלונה להרכיב ממשלה, כשלונה להוביל את האופוזיציה כשברשותה הסיעה הגדולה בכנסת, כשלונה להנהיג את קדימה, וכשלונה לאחד את השמאל-מרכז בבחירות האחרונות, הייתה צריכה להתנצל בפני בוחריה ולהחזיר את המפתחות. אולם, בהינתן המצב הפוליטי הנוכחי, חבירתה של לבני לנתניהו, בכלל, וחבירתה של 'התנועה' לפני כל שאר המפלגות, היא הצעד הפוליטי הנכון, החכם, והמעשי ביותר שיכולה היתה לבצע. ברשימה שלהן אסביר מדוע:

 

1. פוליטיקה ישנה: הרשימה של לבני מורכבת מפליטי 'העבודה' ו'קדימה', שלא פחות מנתניהו, הם מנציגיה המובהקים של הפולטיקה הישנה – אנטי-תזה לפוליטיקה החדשה שמייצגות 'העבודה' החדשה תחת הנהגת שלי יחימוביץ', 'יש עתיד' ו'הבית היהודי'. היא מורכבת משני ראשי העבודה לשעבר, עמיר פרץ ועמרם מצנע – שניים מסדרה של יו"רים כושלים, שלא תיפקדו מעולם כאופוזיציונרים אמיתיים, אשר הצטרפו לממשלות ימין-מרכז לוחמניות (פרץ) או שפרשו מתפקידם לאחר שנכשלו (מצנע). למרות שמדובר בשני פוליטיקאים ערכיים יחסית, בעלי רקורד מרשים של עשייה, לשני הכשלונות המנהיגותיים ברור כי לא תהיה כל תוחלת במסגרת של אופוזיציה, הנשלטת בידי אנשי הפוליטיקה החדשה – הצעירים ממרצ ומהעבודה, ואפילו הח"כים של 'יש עתיד', אם זו תשב באופוזיציה. אם לבני לא ידעה להוביל אופוזיציה עם 28 מנדטים, קל וחומר שהדבר האחרון שהיא רוצה הוא לשבת בה עם שישה.

 

2. אילוצים מפלגתיים/ריאל פוליטיק: הרכב הרשימה של התנועה לא הותיר בידי לבני כל ברירה אחרת. אלעזר שטרן הוא איש ימין שבקלות יכול היה להתברג ב'בית היהודי', וקשה היה לראותו נשאר לאורך זמן בקואליציית שמאל-מרכז, ואילו מאיר שטרית, כעמיר פרץ, הוא עוד אחד ממה שמכונה ה"פואדים" – פוליטיקאים מהדור הישן, שהיו פעם מזמן צעירים מבטיחים, חלק מעתודת ההנהגה של מפלגתם, אך הפכו ברבות השנים לפוליטיקאים אפורים שנשארים בכנסת מכוח האינרציה – שילוב של יכולתם לשאת את הכסא שלהם ממפלגה למפלגה, עם רשת של קשרים ותומכים שהם סוחבים בוודאי עוד משנות השמונים. עבור פוליטיקאים שכאלה, החיבור לעטיני הממשלה והתפקידים בכנסת שמתחלקים בין השותפות הקואליציוניות הוא סם חיים. בתנאים שכאלה יודעת לבני היטב כי המשמעות של ישיבה באופוזיציה היא התפוררות הרשימה. בנקודה זו קל להיזכר בכך שאמנם הפוליטיקה הישראלית היא גלגל ענק שכבר ידע אי אילו קאמבקים מטורפים, אך גם לא פחות מהם התאיידויות מוחלטות (ע"ע יצחק מודעי ודוד לוי).

 

מתוך עמוד הפליקר של ציפי לבני http://flic.kr/ps/v67eg

מתוך עמוד הפליקר של ציפי לבני http://flic.kr/ps/v67eg

3. מגבלות הכוח: מספר המנדטים הנמוך שקיבלה התנועה הפך אותה, לא בשונה בכלל מ'קדימה', למפלגה שולית שבכל קונסטלציה קואליציונית תהיה חסרת כוח ממשי ויכולת מיקוח בתחום האידיאולוגי. בתנאים שכאלה, עדיף מבחינתה למקסם את הפוטנציאל הכסאולוגי. ההסכם הקואליציוני של המפלגה השולית רק מבטיח את מקומה בקואליציה של נתניהו אם תקום, אך בהיעדר גוש חוסם, חסר משמעות באשר לעצם האפשרות להקימה. מבחינת לבני זהו מצב WIN-WIN. במידה וייכשלו מאמצי נתניהו, לא ייפגעו סיכוייה של התנועה להצטרף לכל קואליציה אחרת.

 

הסייג היחיד: אם יוחלט ללכת לבחירות חדשות, לתחושתי, ללא חבירה למפלגה אחרת – יש עתיד או העבודה – על בסיס הדגל המדיני, הן לתנועה והן לקדימה יש סיכוי גבוה להימחק. בוחריהן יעדיפו הפעם מפלגות עם יותר אופי ופחות פוליטיקאים לוזרים,  וברוך השם ישנן היום מספיק אלטרנטיבות.

 

4. בטווח הקצר, לא מדובר בבגידה בבוחרים: לכניסתה של לבני לקואליציה לא צפוי להיות מחיר אלקטורלי משמעותי. מצביעי לבני תמכו בה בעיקר בשל הבטחתה לדאוג לחתירה להסדר מדיני. כניסתה לממשלת נתניהו בתפקיד האחראית למו"מ המדיני, עונה בדיוק על משאלתם של בוחריה מהמרכז. באשר לבוחריה מהשמאל – אלה שעשו זאת בשל הבטחתה להוביל אג'נדה של מו"מ מדיני, כחלק מקואליציית שמאל-מרכז, מבינים גם הם שלא היה סיכוי להקמת קואליציה שכזו. עובדת היותה של התנועה סיעה קטנה וחסרת משמעות, ידועה היטב גם לבוחריה של לבני, ואלה עשויים דווקא לשמוח על ישיבתה של לבני ליד ההגה המדיני. דווקא אם היתה "מפקירה" אותו, היה עלול להיות לכך מחיר כבד הרבה יותר.

 

5. גם בטווח הארוך מדובר במצב של WIN-WIN: אם תהיה התקדמות מדינית ייזקף הדבר לזכותה של לבני והדבר ייסע לה הן בתסריט של חבירה למפלגה אחרת בבחירות הבאות, על תקן האישיות המדינית (במצב שכזה גם יש עתיד וגם העבודה עשויות להיות זקוקות לה כמספר 2), והן אם תרוץ בנפרד. הסייג היחיד הוא, שבמקרה של המשך קיפאון מדיני היא תצטרך לזהות היטב את נקודת הזמן שבה עליה להביא לפירוק הממשלה והליכה לבחירות חדשות, תוך לקיחת סיכון שתיכשל בכך ותיאלץ ללכת לבדה לאופוזיציה. אם היא תשאר בממשלת נתניהו על תקן הפרס-פרץ-פואד, של שרון-אולמרט, ותשגה באשליות על יכולתה להשפיע מבפנים, היא גם תסיים בדיחה כמותם.

 

אז מה יקרה הלאה? הניתוח שלעיל מבוסס על מערך הכוחות הקיים, אך קודם לכן הוא מבוסס על ההנחה שנתניהו יצליח להרכיב ממשלה. הנחה זו לא רק שאינה מובנת מאליה, אלא שאני סבור שקיימת סבירות טובה שבנימין נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה. לא רק בשל חוסר יכולתם של מרכיבי הקואליציה הפוטנציאלית להסכים על הדרך, והיעדר האמון בין מנהיגי השותפות לבין ראש הממשלה, אלא גם בשל השוני הבלתי ניתן לגישור בתרבות הפוליטית ממנה הם באים. היה והצליח נתניהו להקים ממשלה, אני צופה שהקואליציה בראשותו תתפרק בתוך זמן קצר בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים, חוסר אמון בין הצדדים, חוסר יכולת לעבוד יחדיו, ובשל לחצים פנימיים שיינבעו מתוך כל הסיעות (הלא חרדיות). וזאת אף מבלי שדיברנו על ערעור הקואליציה בתסריט של התחדשות המחאה החברתית. למעשה כפי שאני רואה זאת, התסריט היחיד שיוכל לאגד את הקואליציה לטווח בינוני-ארוך הוא פרוץ אינתיפאדה שלישית.

 

והערה קטנה לסיום. הסיבה שבה אני מזכיר את התנועות 'התנועה', 'קדימה', 'הבית היהודי' ו-'יש עתיד' בשמותיהם ולא את 'הליכוד-ביתנו', היא מפני שכל האמור לעיל מבוסס על המשתנה, שמשום מה נתפס כקבוע במשוואה הקואליציונית – בנימין נתניהו. ובכן, לכאורה זהו המובן מאליו – לאורך ההיסטוריה הפוליטית בישראל, למעט בנימין נתניהו, ראש הסיעה השנייה בגודלה בבחירות 2009, כל הממשלות שהוקמו מייד לאחר הבחירות, הוקמו בידי מס' 1 של הסיעה הגדולה ביותר בכנסת (יצחק שמיר הרכיב את הממשלה השנייה במהלך כהונתה של הכנסת ה-11). אולם כאשר ראש הממשלה התפטר, נפטר או נרצח, את הממשלה הבאה אחריה (באותה כהונת כנסת) הרכיבו ברוב המקרים לאו דווקא מס' 2: למעט שמעון פרס, מס' 2 בעבודה, שהקים ממשלה לאחר רצח רבין, את כל הממשלות האחרות שהוקמו בנסיבות שצויינו, הקימו חברי כנסת במורד הרשימה: 3 (שרת, לאחר התפטרות בן גוריון), 4 (גולדה, לאחר פטירת אשכול), 20 (רבין, לאחר התפטרות גולדה מאיר), ו-7 (שמיר, לאחר התפטרות בגין).

 

מה שלא קרה מעולם, אך אפשרי חוקתית הוא שראש הסיעה הגדולה ביותר ייכשל בהקמת ממשלה, אך המשימה תוטל על חבר כנסת אחר מסיעתו. אני ממש לא חסיד של תיאוריות קונספירציה, למעט כתרגיל מחשבתי או לשם הגדרת גבולות גזרה של החשיבה הרציונלית, אבל לרגע עלה בדעתי שלא סתם גברו המוטיבציות לפרסומים סביב השר גדעון סער, דווקא לאחר הבחירות, ובטרם הרכבת הממשלה.


%d בלוגרים אהבו את זה: