Posts Tagged ‘הרכבת ממשלה’

ניתוח פוליטי: חבירת לבני לנתניהו – המעשה הנכון בזמן הנכון

19 בפברואר 2013

אז קודם כל שיהיה ברור: לא תמכתי בלבני, לא בגלגול של ה'תנועה', ולא בזה של 'קדימה'. אף על פי שאני מאמין ביושרה ובכוונותיה הטובות, לדעתי מדובר בפוליטיקאית כושלת שלאחר כשלונה להרכיב ממשלה, כשלונה להוביל את האופוזיציה כשברשותה הסיעה הגדולה בכנסת, כשלונה להנהיג את קדימה, וכשלונה לאחד את השמאל-מרכז בבחירות האחרונות, הייתה צריכה להתנצל בפני בוחריה ולהחזיר את המפתחות. אולם, בהינתן המצב הפוליטי הנוכחי, חבירתה של לבני לנתניהו, בכלל, וחבירתה של 'התנועה' לפני כל שאר המפלגות, היא הצעד הפוליטי הנכון, החכם, והמעשי ביותר שיכולה היתה לבצע. ברשימה שלהן אסביר מדוע:

 

1. פוליטיקה ישנה: הרשימה של לבני מורכבת מפליטי 'העבודה' ו'קדימה', שלא פחות מנתניהו, הם מנציגיה המובהקים של הפולטיקה הישנה – אנטי-תזה לפוליטיקה החדשה שמייצגות 'העבודה' החדשה תחת הנהגת שלי יחימוביץ', 'יש עתיד' ו'הבית היהודי'. היא מורכבת משני ראשי העבודה לשעבר, עמיר פרץ ועמרם מצנע – שניים מסדרה של יו"רים כושלים, שלא תיפקדו מעולם כאופוזיציונרים אמיתיים, אשר הצטרפו לממשלות ימין-מרכז לוחמניות (פרץ) או שפרשו מתפקידם לאחר שנכשלו (מצנע). למרות שמדובר בשני פוליטיקאים ערכיים יחסית, בעלי רקורד מרשים של עשייה, לשני הכשלונות המנהיגותיים ברור כי לא תהיה כל תוחלת במסגרת של אופוזיציה, הנשלטת בידי אנשי הפוליטיקה החדשה – הצעירים ממרצ ומהעבודה, ואפילו הח"כים של 'יש עתיד', אם זו תשב באופוזיציה. אם לבני לא ידעה להוביל אופוזיציה עם 28 מנדטים, קל וחומר שהדבר האחרון שהיא רוצה הוא לשבת בה עם שישה.

 

2. אילוצים מפלגתיים/ריאל פוליטיק: הרכב הרשימה של התנועה לא הותיר בידי לבני כל ברירה אחרת. אלעזר שטרן הוא איש ימין שבקלות יכול היה להתברג ב'בית היהודי', וקשה היה לראותו נשאר לאורך זמן בקואליציית שמאל-מרכז, ואילו מאיר שטרית, כעמיר פרץ, הוא עוד אחד ממה שמכונה ה"פואדים" – פוליטיקאים מהדור הישן, שהיו פעם מזמן צעירים מבטיחים, חלק מעתודת ההנהגה של מפלגתם, אך הפכו ברבות השנים לפוליטיקאים אפורים שנשארים בכנסת מכוח האינרציה – שילוב של יכולתם לשאת את הכסא שלהם ממפלגה למפלגה, עם רשת של קשרים ותומכים שהם סוחבים בוודאי עוד משנות השמונים. עבור פוליטיקאים שכאלה, החיבור לעטיני הממשלה והתפקידים בכנסת שמתחלקים בין השותפות הקואליציוניות הוא סם חיים. בתנאים שכאלה יודעת לבני היטב כי המשמעות של ישיבה באופוזיציה היא התפוררות הרשימה. בנקודה זו קל להיזכר בכך שאמנם הפוליטיקה הישראלית היא גלגל ענק שכבר ידע אי אילו קאמבקים מטורפים, אך גם לא פחות מהם התאיידויות מוחלטות (ע"ע יצחק מודעי ודוד לוי).

 

מתוך עמוד הפליקר של ציפי לבני http://flic.kr/ps/v67eg

מתוך עמוד הפליקר של ציפי לבני http://flic.kr/ps/v67eg

3. מגבלות הכוח: מספר המנדטים הנמוך שקיבלה התנועה הפך אותה, לא בשונה בכלל מ'קדימה', למפלגה שולית שבכל קונסטלציה קואליציונית תהיה חסרת כוח ממשי ויכולת מיקוח בתחום האידיאולוגי. בתנאים שכאלה, עדיף מבחינתה למקסם את הפוטנציאל הכסאולוגי. ההסכם הקואליציוני של המפלגה השולית רק מבטיח את מקומה בקואליציה של נתניהו אם תקום, אך בהיעדר גוש חוסם, חסר משמעות באשר לעצם האפשרות להקימה. מבחינת לבני זהו מצב WIN-WIN. במידה וייכשלו מאמצי נתניהו, לא ייפגעו סיכוייה של התנועה להצטרף לכל קואליציה אחרת.

 

הסייג היחיד: אם יוחלט ללכת לבחירות חדשות, לתחושתי, ללא חבירה למפלגה אחרת – יש עתיד או העבודה – על בסיס הדגל המדיני, הן לתנועה והן לקדימה יש סיכוי גבוה להימחק. בוחריהן יעדיפו הפעם מפלגות עם יותר אופי ופחות פוליטיקאים לוזרים,  וברוך השם ישנן היום מספיק אלטרנטיבות.

 

4. בטווח הקצר, לא מדובר בבגידה בבוחרים: לכניסתה של לבני לקואליציה לא צפוי להיות מחיר אלקטורלי משמעותי. מצביעי לבני תמכו בה בעיקר בשל הבטחתה לדאוג לחתירה להסדר מדיני. כניסתה לממשלת נתניהו בתפקיד האחראית למו"מ המדיני, עונה בדיוק על משאלתם של בוחריה מהמרכז. באשר לבוחריה מהשמאל – אלה שעשו זאת בשל הבטחתה להוביל אג'נדה של מו"מ מדיני, כחלק מקואליציית שמאל-מרכז, מבינים גם הם שלא היה סיכוי להקמת קואליציה שכזו. עובדת היותה של התנועה סיעה קטנה וחסרת משמעות, ידועה היטב גם לבוחריה של לבני, ואלה עשויים דווקא לשמוח על ישיבתה של לבני ליד ההגה המדיני. דווקא אם היתה "מפקירה" אותו, היה עלול להיות לכך מחיר כבד הרבה יותר.

 

5. גם בטווח הארוך מדובר במצב של WIN-WIN: אם תהיה התקדמות מדינית ייזקף הדבר לזכותה של לבני והדבר ייסע לה הן בתסריט של חבירה למפלגה אחרת בבחירות הבאות, על תקן האישיות המדינית (במצב שכזה גם יש עתיד וגם העבודה עשויות להיות זקוקות לה כמספר 2), והן אם תרוץ בנפרד. הסייג היחיד הוא, שבמקרה של המשך קיפאון מדיני היא תצטרך לזהות היטב את נקודת הזמן שבה עליה להביא לפירוק הממשלה והליכה לבחירות חדשות, תוך לקיחת סיכון שתיכשל בכך ותיאלץ ללכת לבדה לאופוזיציה. אם היא תשאר בממשלת נתניהו על תקן הפרס-פרץ-פואד, של שרון-אולמרט, ותשגה באשליות על יכולתה להשפיע מבפנים, היא גם תסיים בדיחה כמותם.

 

אז מה יקרה הלאה? הניתוח שלעיל מבוסס על מערך הכוחות הקיים, אך קודם לכן הוא מבוסס על ההנחה שנתניהו יצליח להרכיב ממשלה. הנחה זו לא רק שאינה מובנת מאליה, אלא שאני סבור שקיימת סבירות טובה שבנימין נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה. לא רק בשל חוסר יכולתם של מרכיבי הקואליציה הפוטנציאלית להסכים על הדרך, והיעדר האמון בין מנהיגי השותפות לבין ראש הממשלה, אלא גם בשל השוני הבלתי ניתן לגישור בתרבות הפוליטית ממנה הם באים. היה והצליח נתניהו להקים ממשלה, אני צופה שהקואליציה בראשותו תתפרק בתוך זמן קצר בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים, חוסר אמון בין הצדדים, חוסר יכולת לעבוד יחדיו, ובשל לחצים פנימיים שיינבעו מתוך כל הסיעות (הלא חרדיות). וזאת אף מבלי שדיברנו על ערעור הקואליציה בתסריט של התחדשות המחאה החברתית. למעשה כפי שאני רואה זאת, התסריט היחיד שיוכל לאגד את הקואליציה לטווח בינוני-ארוך הוא פרוץ אינתיפאדה שלישית.

 

והערה קטנה לסיום. הסיבה שבה אני מזכיר את התנועות 'התנועה', 'קדימה', 'הבית היהודי' ו-'יש עתיד' בשמותיהם ולא את 'הליכוד-ביתנו', היא מפני שכל האמור לעיל מבוסס על המשתנה, שמשום מה נתפס כקבוע במשוואה הקואליציונית – בנימין נתניהו. ובכן, לכאורה זהו המובן מאליו – לאורך ההיסטוריה הפוליטית בישראל, למעט בנימין נתניהו, ראש הסיעה השנייה בגודלה בבחירות 2009, כל הממשלות שהוקמו מייד לאחר הבחירות, הוקמו בידי מס' 1 של הסיעה הגדולה ביותר בכנסת (יצחק שמיר הרכיב את הממשלה השנייה במהלך כהונתה של הכנסת ה-11). אולם כאשר ראש הממשלה התפטר, נפטר או נרצח, את הממשלה הבאה אחריה (באותה כהונת כנסת) הרכיבו ברוב המקרים לאו דווקא מס' 2: למעט שמעון פרס, מס' 2 בעבודה, שהקים ממשלה לאחר רצח רבין, את כל הממשלות האחרות שהוקמו בנסיבות שצויינו, הקימו חברי כנסת במורד הרשימה: 3 (שרת, לאחר התפטרות בן גוריון), 4 (גולדה, לאחר פטירת אשכול), 20 (רבין, לאחר התפטרות גולדה מאיר), ו-7 (שמיר, לאחר התפטרות בגין).

 

מה שלא קרה מעולם, אך אפשרי חוקתית הוא שראש הסיעה הגדולה ביותר ייכשל בהקמת ממשלה, אך המשימה תוטל על חבר כנסת אחר מסיעתו. אני ממש לא חסיד של תיאוריות קונספירציה, למעט כתרגיל מחשבתי או לשם הגדרת גבולות גזרה של החשיבה הרציונלית, אבל לרגע עלה בדעתי שלא סתם גברו המוטיבציות לפרסומים סביב השר גדעון סער, דווקא לאחר הבחירות, ובטרם הרכבת הממשלה.


%d בלוגרים אהבו את זה: