Posts Tagged ‘ינוקוביץ'’

יומני קייב

21 ביולי 2012

בתחילת יוני 2012, התפרסמה במגזין "בלייזר" כתבתי על אוקראינה ובירתה קייב, שהתבססה על שני ביקורים שערכתי בה, בנובמבר ובדצמבר 2011. אף על פי שהייתי מרוצה מאוד מן התוצאה, הן אני והן עורכיי היינו מאוכזבים מכך שבשל אילוצי הפורמט, הכתבה קוצרה באופן משמעותי, תוך שהוסרו ממנה כל הסיפורים האישיים, ומן המקור נותר אולי שליש. אמנם שליש איכותי, אבל שליש.  הרשימה שלפניכם מבוססת על שתי הטיוטות שנכתבו לבלייזר, וכן על חומרים נוספים שמלכתחילה לא נכנסו לטיוטות או כאלה שנכתבו לאחר מכן. לתוצאה שלפניכם אני אמנם קורא יומן, אם כי הוא לא בנוי על רצף כרונולוגי אלא מחולק לנושאים, ורצוף תמונות לרוב, מה שהופך אותו לפשוט יותר לקריאה, חרף אורכו. אני ממליץ בחום להקליק על התמונות כדי לצפות בהן בגודל מלא. רוב התמונות אינן חתוכות, והן צולמו ברזולוציה מלאה של 5 או 10 מגהפיקסל (בסלולרי או בניקון D40X). תיהנו.

פחד

תשע בבוקר, אולם הנוסעים הנכנסים, שדה התעופה בוריספול, קייב. הפעם הראשונה שלי בברית המועצות לשעבר. אני ממתין בעצבנות קלה לידידתי קתרינה (קטיה) קפליוק, שתבוא לאסוף אותי, ומעביר את הזמן בקפיטריה שבסמוך לקופתה מונחת שורת בקבוקי ויסקי וקוניאק חצי מלאים. המקום שורץ חאפרים שלא מפסיקים להציע לי מונית "בזול". בחוץ שורקות רוחות של אפס מעלות שחודרות אל האולם כל אימת שדלת הכניסה נפתחת.

טרם הגעתי, צפיתי בקליפ של משרד התיירות האוקראיני, שבו השמיים של קייב בהירים, צעירים וצעירות משתזפים על גדות נהר הדנייפר הכחול החוצה אותה, או מתהלכים לאיטם בשדרות הרחבות והמצוחצחות ובפארקים. כך אולי נראית קייב באביב, אבל בנובמבר הקפוא, בו הימים קצרים ומתקדרים, את פניי מקדמים יערות של עצים קרחים וג'ונגלים של שיכונים קומוניסטים אפורים לצד מגדלי מגורים מודרניים אימתניים, פרושים כמעט מאופק עד אופק. ביניהם זרועים מפעלים ובניינים ישנים נמוכים מתפוררים, שארובותיהם משלחות אל השמיים קילוחי עשן לבן סמיך.

מכל עבר נראים מכסים של בורות בקרקע. אחד מהם פתוח, ומבצבץ ממנו ראש איש מבוגר, המשוחח עם גבר צעיר העומד מעליו. גלגליי מזוודת הטרולי היוקרתית שלי בקושי מצליחים להתגבר על הדרך החולית לבלוק הקומוניסטי האפור שבו מתגוררות קטיה ואמה ברובע השינה בגדה השמאלית של הדנייפר.

בראש לא מפסיקות להתרוצץ האזהרות כל מי ששמעו שאני עומד לנסוע לקייב, גם יוצאי ברה"מ. "הזהר", "פקח עיניים", "שמור על עצמך". עכשיו כולם, כך נדמה לי, מביטים בעינים מאיימות, ועל לגשת לדבר עם זרים אין בכלל על מה לחשוב. ממילא הם לא מדברים אנגלית, ואם מישהו יבחין שאני זר הוא עלול לשדוד אותי. כמו ברוסיה, השילוט בכל מקום הוא באותיות קיריליות בלבד, ואני נזכר בחוסר האונים שחשתי בכפר נידח בו נתקעתי באמצע הדרך בין בנגקוק לגבול קמבודיה-תאילנד.

כעבור שלושה וחצי שבועות, בדרכי לתחנת הרכבת התחתית שתיקח אותי העירה ומשם לשדה התעופה, אני מחפש פרצוף ידידותי כדי לשאול אותו האם אני במקום הנכון. בין שלל הפרצופים האוקראינים החמוצים אני מבחין בזוג עיניים ידידותיות בודדות. "זו הכניסה לתחנה?" אני שואל. "כן", ענה הבחור שהתגלה כתייר בן 25 מפורטוגל ומיד הוסיף: "הגעתי לפה רק לפני שלוש שעות. איזה פחד! כל הדרך אנשים הסתכלו עליי במבט כזה מאיים שכזה. פחדתי שיישדדו אותי! גם הנשים, אם כי מהן לא חששתי כי לא נראה לי שהן יכולות לרוץ ממש עם העקבים האלה. אז מה? מאיפה אתה? גם אתה באת לכאן בגלל הבנות"?

צילום לילי של יער הבניינים בגדה השמאלית של קייב

נוף מבלוק מגורים בגדה השמאלית של קייב

נוף פרברי בשולי הגדה הימנית של קייב

כמה עולה יורו?

אוקראינה, הרפובליקה הסובייטית לשעבר היא כמעט המדינה הגדולה באירופה, גדולה מצרפת וגרמניה, וקטנה רק מרוסיה, גרינלנד וטורקיה, תלוי בהגדרה שלכם ל"אירופה". היא בעלת אחת מן האוכלוסיות הגדולות ביבשת ומן היעדים היותר מתויירים שבה, אפילו יותר מיוון. באוקראינה גם מתגוררת הקהילה היהודית החמישית בגודלה באירופה, והעשירית בגודלה בעולם.

גודלה של אוקראינה עומד ביחס הפוך לחשיבות שלה ויורו 2012 היה האירוע הבינלאומי הכי משמעותי שאירחה המדינה אי פעם. האיצטדיון האולימפי של קייב שהוקם לראשונה ב-1923, ומאז עבר הרבה גלגולים, שופץ במשך כשלוש שנים בעלות כוללת של למעלה משני מיליארד שקלים כדי להפכו לאיצטדיון מודרני. האיצטדיון, מהגדולים במזרח אירופה, מכיל כ-70 אלף מקומות ישיבה, נחנך עם הופעה של שקירה באוקטובר 2011.

בחודשים שלפני התחרות עסקה העיתונות המקומית באופן אינטנסיבי בהכנות. כתבים נשלחו לבתי קפה, מסעדות וחנויות לבדוק כיצד יסתדרו בעיר דוברי אנגלית, והעניקו לעיר ציון בלתי מספיק. למעט מקרים חריגים ונדירים, השילוט בעיר הוא באותיות קיריליות בלבד, אבל לקראת המשחקים הותקן שילוט באנגלית בתחנות הרכבת התחתית והוצבו ברחבי העיר כ-180 עמודים ובהם מפת העיר ומסלולי טיול באנגלית.

מלבד שיפוץ האיצטדיון המרכזי של קייב, שופצו רחובות רבים אבל ניקיון העיר לא הסתיים בכך, ובמסגרת ההכנות למשחקים הרשויות החלו לטהר את העיר גם מתושביה ההולכים על ארבע, תוך שימוש באמצעים אכזריים – זריקות רעל ושריפה בעודם בחיים בתחנות ניידות ברחבי העיר, דבר שעורר גל מחאה ברשת והפגנות מול שגרירויות אוקראינה בעולם, וגם בתל אביב. הכתבה בקישור שלעיל היא "לכל המשפחה" ביוטיוב רצים סרטונים קשים המתעדים את המציאות לאמיתה.

שני כלבים שלא מפחדים מהצל של עצמי ברחוב בקייב

עיתונים

בבתי הקפה או הפאבים חפשו את המגזין What's On In Kyiv או את העיתון "קייב פוסט", שניהם מודפסים על נייר עבה וכוללים חדשות וכתבות מגזין איכותיות על העיר ומידע על אירועי תרבות המתקיימים בה. קייב פוסט מיוחד בנוף האוקראיני משום שהוא עיתון אופוזיציוני נשכני המשוחרר מלחצים פוליטיים, בזכות העובדה שבעליו הוא אאוטסיידר – איש עסקים ממוצא הודי. בעיתונים האחרים שולטת האוליגרכיה. לשני העיתונים גם אתרי אינטרנט מעודכנים וידידותיים לשימוש, והסיבה שאני מזכיר אותם היא לא רק פרקטית אלא גם משום שבשניהם ובמיוחד בקייב פוסט, עשיתי שימוש בתחקיר לרשימה זו.

מגפות

שלוש המגפות העיקריות מהן סובלת אוקראינה הן זנות, איידס ושחיתות. שיעור חולי האיידס באוקראינה עומד על כ-1.1 אחוז מכלל האוכלוסיה – השני בגובהו באירופה, אחרי אסטוניה. התפיסה לפיה מדובר במחלה שהיא נחלת מגזרים שוליים – גייז, נרקומנים ועובדות תעשיית המין – גרמה לשאננות בקרב צעירים הטרוסקסואליים ולהתפשטות המחלה. המחלה התפשטה עד כדי כך שכיום שיעור הסטרייטים בקרב הנגועים עולה על שיעור הנרקומנים. נורמות חברתיות תרמו גם הם לקיום יחסי מין לא מוגנים. למשל, התפיסה של הדרישה לשימוש בקונדום כאי אמון בבן הזוג, או נטייה של חלק מן המכורים לסמים להסתיר מבני הזוג שלהם את העובדה שהם משתמשים.

גם החיבה האוקראינית לתיאוריות קונספירציה למיניהן לא סייעה. דווקא אחד האנשים היותר משכילים שפגשתי בקייב, השתמש בנימוק שלא אני, לא הוא, ולא אף אחד אחר שהוא מכיר פגש אי פעם חולה איידס, כדי לבסס את התיאוריה לפיה איידס הוא המצאה קונספירטיבית של חברות הקונדומים. במקרה פגשתי בביקורי בשני צעירים שעובדים בארגונים לא ממשלתיים שונים, אחד המטפל בהתפשטות השחפת, ששיעור החולים בה באוקראינה גבוה אף הוא, והשני באיידס. השני לא הסכים להמשיך לשוחח איתי בנושא עד שהבטחתי לו שאיזכור תיאוריית הקונספירציה היה בצחוק.

המחלה היא אחת הסיבות שתיירי המין שבאים לאוקראינה לוקחים על עצמם סיכון רב. מתוך 50 אלף עובדות המין במדינה (עשרת אלפים מהן בקייב) כשלושים אחוזים מהן מכורות לסמים. אחת מכל חמישה, אם לא למעלה מכך, היא נשאית HIV. פרוצות שהתראיינו לעיתונות הצהירו כי הן מקפידות על שימוש בקונדומים, אך בד בבד שאין בכוונתן להודיע על היותו נגועות. העיתון הזהיר את הקוראים שחלק מן הזונות לא רק שלא מגלות את דבר מחלתן, אלא בנוסף מצטיידות במסמכים מזוייפים המעידים לכאורה על היותן נקיות. הסיבה השנייה היא שאחת מחמש עובדות בתעשיית המין היא קטינה, דבר שהוא (כמובן) אינו חוקי.

כאשר מדובר במשטרה, השחיתות מתבטאת לא רק באלימות קשה – העיתונות מלאה סיפורים על הכאות נחקרים, חניקתם, הפעלת שוקים חשמליים, סחיטת כספים ופיברוק אישומים, אלא גם באפליית מקורבים לשלטון. בהקשר זה המקרה שהסעיר את אוקראינה בחודשים האחרונים היה פרשת Oksana Makar. שלושה נערים שנחשדו באונס קבוצתי, בהשלכה לאתר אשפה והצתה של נערה בת 18, שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם בזכות קשרי המשפחה שלהם, ונעצרו מחדש והועמדו למשפט רק לאחר החשיפה התקשורתית ומותה של הנערה מפצעיה. אחת מנקודות השפל בפרשה היתה כאשר אמה של אוקסנה אילצה אותה לקול מחאותיה להצטלם לסרטון וידאו בו היא נראית חבולה ופצועה קשה, מבקשת לנקום בתוקפיה.

בפרשה אחרת שהגיעה לכותרות, הכוכב היה בן של חבר פרלמנט שצולם במצלמות אבטחה תוקף אשה שסירבה לחיזוריו. במשך כמה דקות הוא הכה אותה, גרר אותה על הרצפה מהשיער וחנק אותה. החברה שלה צלצלה למשטרה בעוד הסועדים האחרים מסתכלים עליהם, כך דווח, במבט עצבני של 'מה אתם מפריעים לארוחה שלנו'. בשיא מעשה התקיפה, נראית המלצרית ניגשת לשולחנם ומניחה עליו את החשבון. הקורבן אושפזה במחלקה נוירולוגית עם חבלות, זעזוע מוח והתמוטטות עצבים והתוקף נידון לשלוש שנות מאסר על תנאי, לאחר ששילם פיצוי בגובה לא ידוע לקורבן. פיצוי, יש להדגיש, הוא דבר לגיטימי, לאחר הרשעה. אם התשלום נעשה לפני זה כבר לא פיצוי, אלא שוחד. אבל באוקראינה טענו שבעצם העובדה שהוא נשפט היתה התקדמות.

אלו המקרים שמגיעים לכותרות. על פי העיתון what's on, אחוז הפשיעה האלימה באוקראינה הוא מהנמוכים באירופה.

איליה, צעיר בן 28, נשוי ואב לילד, מתרגם ספרי ילדים במקצועו, סיפר לי שהשם הרע שיצא לאוקראינה בגלל האלימות חסרת האבחנה ברחובותיה, היה אולי נכון בעשור בשנות התשעים, אך מאז המצב השתנה. "בשנים הראשונות לאחר התפרקות ברה"מ, שררה באוקראינה סוג של אנרכיה, ונוכלים ופושעים שלטו ברחובות. האזרח הפשוט לא נהנה מביטחון אישי. השנים חלפו, הפושעים הפכו לאנשי עסקים ופוליטיקאים והרחובות הפכו בטוחים. אבל אוקראינה לא הפכה להיות מקום שטוב יותר לחיות בו, כי עכשיו במקום לפחד מהבריונים, האזרחים מפחדים מהמשטרה".

ומגפה פוגשת מגפה. למעלה משליש מהזונות דיווחו כי הוכרחו לבצע אקטים מיניים בשוטרים. השחיתות השלטונית, נטען בכתבה זו של סוכנות AP, היא זו שאחראית להתפשטות האיידס.

מרכז העיר

קייב אולי לא מתקרבת למימדים של מוסקבה, אך כערים רבות במזרח אירופה היא מתהדרת בשדרות רחבים שמבני ענק עצומים ומרשימים לאורכם. על גדות הדנייפר, נמצא "פודיל", המרכז הישן של קייב, והיום הרובע הכי טרנדי בעיר, בו ממוקמים הברים האלטרנטיבים והמועדונים המעודכנים כמו XLIB (מבוטא חְליבּ, ופירושו "לחם").

במעלה הגבעה, הצופה על פודיל והנהר, נמצא מרכז העיר החדש ובו שדרות קרשטיק – השדרה המרכזית של קייב ובה תחנות מטרו יפייפיות, בנייני מימשל, בנקים, חנויות בגדים, מסעדות, קיוסקים, ודוכני קפה או קרפ צרפתי. דוכני הקפה הם מהתופעות המיוחדות של העיר שהחלו להופיע בה בעקבות המשבר הפיננסי של 2008 – מכוניות מסחריות קטנות שחונות על המדרכה ומוכרים צעירים מציעים בהם קפה איכותי ממכונת קפה אמיתית, במחצית המחיר בבית קפה.

שדרות קרשטיק מובילות לכיכר המפורסמת ביותר בקייב – כיכר מיידאן, כיכר הניצחון. שם עמדו בחורף של סוף 2004 כמיליון אוקראינים וקראו לפסילת הבחירות בהן נבחר הנשיא הפרו רוסי ויקטור ינוקוביץ', שהריעו ליריבו ויקטור יושצ'נקו ולאשה בעלת הצמה הבלונדינית הקלועה סביב ראשה שלצידו – יוליה טימושנקו.

כיכר מיידאן (העצמאות)

שדרות קרשטיק בסוף השבוע

בתי שדרות קרשטיק

אוליגרכית, ראש ממשלה, אסירה

הרבה מים זרמו מאז בדנייפר. לאחר קדנציה כושלת אחת, הובס יושצ'נקו בבחירות על ידי יריבו משכבר ינוקוביץ'. טימושנקו, שכיהנה פעמיים כראש ממשלה תחת שני הנשיאים, הורשעה באוקטובר אשתקד בשימוש לרעה בכוח שלטוני במסגרת עיסקה לייבוא גז מרוסיה עליה חתמה בעת שכיהנה כראש ממשלה. כבר קרוב לשנה שמשפטה, ולאחר מכן הרשעתה, הם הסוגיה הכי חשובה בפוליטיקה האוקראינית, אשר מטילה צל כבד על יחסי החוץ של אוקראינה ועל ניסיונות ההתקרבות שלה למערב. בעולם לא טוענים שטימושנקו חפה מפשע, אלא שבמדינה שנגועה עד צוואר בשחיתות, נקיטת הליכים דווקא נגדה, לא יכול שלא להיתפס כמהלך פוליטי. גם המאסר הממושך שנגזר עליה נתפס ככזה שנועד למנוע ממנה להתמודד בבחירות לפרלמנט שיייערכו בסוף השנה ובבחירות לנשיאות ב-2015.

טימושנקו וינוקוביץ' בפוסטר במאהלי מתנגדי ותומכי טימושנקו בשדרות קרשטיק

ינוקוביץ' הנוגס, בפוסטר במאהל בשדרות קרשטיק

פוסטרים במאהלי מתנגדי ותומכי ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו בשדרות קרשטיק

אם לא די במשפט שכבר הסתיים, באפריל השנה החלו הליכים נוספים נגד טימושנקו. במשפט החדש נאשמת טימושנקו בהעלמת מס שביצעה לכאורה בעת שעמדה בראש חברת גז בשנות התשעים, כאשר היתה אוליגרכית צעירה, שנמנתה על מאה האישים העשירים במדינה, וכונתה "נסיכת הגז". אלמלא ריצתה את מאסרה בכלא נשים, יש סיכוי שטימושנקו, יכולה היתה לנהל בקרוב ישיבת ממשלה מבית הכלא, לאחר שגם שרי ההגנה, הפנים ואיכות הסביבה נשפטו לתקופות מאסר על עבירות שחיתות למיניהן. נוכח גל המאסרים, שורת בכירים במפלגתה של טימושנקו (וגם בעלה) חוששים לשוב למדינה והם עתה גולים מרצון בכמה ממדינות אירופה, בעיקר בבירת צ'כיה, פראג .

כך, בעוד הולך המשטר הפרו רוסי של ינוקוביץ' ומרחיק את אוקראינה מהאיחוד, ומביא לכך שבפני אזרחי אוקראינה שערי האיחוד האירופי כמעט נעולים (אפילו למטרות תיירות), חיים הפוליטיקאים ועשירי המדינה ביקום מקביל. ראשי המדינה מנצלים את הפרבילגיות שמעניק הדרכון הדיפלומטי, לא רק כדי לבלות באיחוד, אלא גם לרשום בו את חברותיהם. הגדיל לעשות בנו של ראש ממשלת אוקראינה, שהעתיק את מקום מגוריו לאוסטריה, יעד חביב על הפוליטיקאים. עבור האוליגרכים האוקראינים, אגב, היעד המועדף הוא לונדון.

והציבור? אדיש למדי. אחד מתחקיריה של קטיה, בתקופה שמאהל המחאה על מעצר טימושנקו עוד שקק חיים, גילה שרבים מפעיליו היו מוחים מקצועיים בתשלום, שקיבלו שכר על פי תעריפון שתימחר פעילויות שונות על פי אופיין.

פתיחת תערוכת צילומים מחתרתיים ממשפט טימושנקו

תמונות מתערוכת הצילומים החשאיים ממשפט טימושנקו

קהל מרותק בתערוכת צילומי משפט טימושנקו

פוליטיגרכים

אבל האבחנה, כמו בפסקה הקודמת, בין פוליטיקאים לאוליגרכים היא קצת מלאכותית. על פי קייב פוסט, החל מ-2006 עלה חלקם של שלושים עשירי אוקראינה בתמ"ג, מ-44% ללמעלה ממחצית, תוך שהם הכפילו את שוויים. כיום מייצגים את אוקראינה ברשימת המיליארדרים של פורבס לא פחות משמונה מיליארדים.

בעוד בישראל בעלי ההון לא מלכלכים כמעט אף פעם את ידיהם בפוליטיקה, באוקראינה 13 מבין שלושים עשירי המדינה הכבדים ביותר הם נבחרי ציבור מכהנים, ואילו שישה נוספים הם נבחרי ציבור לשעבר. סקטורים שלא שייכים לאותם מיליארדרים, לא נהנים מהצמיחה, בעוד באוקראינה חיים שני מיליון בני אדם משכר מינימום של כ-115 דולר לחודש, ו-23 אחוז מהמשפחות עם שני מפרנסים ומעלה, ו-37 אחוז מהמשפחות עם מפרנס אחד – חיות מתחת לקו העוני. ואלו רק הנתונים הרשמיים. מתחת לפני השטח פורחת כלכלת צללים מפותחת עם תעסוקה ורווחים נסתרים.

כמעט מעצר

לא רחוק מכיכר מיידאן, בקצה השני של שדרות קרשטיק, אני וקטיה מתיישבים על חומת אבן עם שני בקבוקי בירה שקנינו בסופרמרקט הקרוב. לפתע מגיחה מאחורינו ניידת משטרה, עולה על המדרכה, ונעצרת מולנו. הניידת פולטת מתוכה שלושה שוטרים צעירים במדים. אופס. שכחנו שכמו בארה"ב, באוקראינה אסור לשתות משקאות אלכוהוליים ברחוב, בשום שעה. העובדה שעכשיו כבר אחרי חצות והשדירה ריקה כמעט לגמרי, לא השאירה לנו הרבה סיכוי, היינו מטרה בודדת ונייחת. השוטרים תופסים לנו את המשקאות מרוקנים ומשליכים אותם ואז מבקשים מאיתנו להתלוות אליהם. הם מצעידים אותנו לעבר התחנה המרוחקת כמה עשרות מטרים מן המקום, ונעמדים במעבר תחת בניין, המוביל לחצר הפנימית שמול תחנת המשטרה.

בעשרים הדקות הקרובות אנחנו עומדים בקור של מינוס חמש מעלות כשקטיה מנהלת שיחה בטון תקיף המופרע מדי פעם בקולות בכי מעושה, שנועד לעורר את רחמי השוטרים. בהמשך הוא הופך לבכי אמיתי. נדמה שהשיחה מתארכת מעבר לדרוש. או שיקחו אותנו, או שיששחרו אותנו, או שיבקשו כבר שוחד, אבל הראיון הזה, בעמידה, בקור, מאוד תמוה. לאחר שקטיה נותנת להם את כתובתה, הם עורכים בי בדיקה גופנית. ואז לפתע משחררים אותנו.

שדרות קרשטיק מתכוננות לחג המולד

רק לאחר שקטיה מצליחה להרגע היא מספרת לי מה קרה, ומה היו חילופי הדברים שהצליחו להביא לשיחרורנו ללא מעצר ובלי שוחד. בהתחלה היא ניסתה להשתמש בעובדה שאני עיתונאי מישראל כדי להרתיע אותם מלעשות לנו משהו. אבל לא רק שהם לא התרשמו מכך. להיפך, הם העמידו פנים עולצות למשמע פרט מידע זה כאילו נפלה בידיהם הזדמנות ללמד אותנו לקח. קטיה, מצידה, חששה להציג להם את תעודת העיתונאי שלה, משום שמצויין בו שם אתר החדשות בו היא כותבת, המזוהה עם האופוזיציה, ולכן היא שלפה את תעודת הסטודנט הישנה שלה.

איכשהו העיתונאית החוקרת שבה הצליחה להסיט את נושא השיחה לרקע האקדמי שלה, של השוטר, ושל נשיא אוקראינה. היא שאלה אותו האם לא מבאס אותו שהוא צריך לערוך סיורים משטרתיים תמורת קצת יותר מאלף שקלים לחודש, בעוד נשיא המדינה שלו לא מחזיק בתואר אקדמי כלל? זה כנראה עבד.

קריית הממשלה

קייב לא מצטיינת ביותר מדי מונומנטים אדריכליים (אלא אם אתם, כמוני, מסוגלים להתפעל אפילו מבלוקי מגורים) אבל קריית הממשלה היא אחד האיזורים היפים בעיר, עם שדרות ופארקים יפים ונוף מרהיב. בית המשפט הוקם במבנה המפואר שפעם היה המוזיאון. לנשיא בונים ארמון חדש סמוך לבניין הפרלמנט, ומנחת מסוקים שנדמה כאילו נבנה לאנטרפרייז ולא להליקופטר. הנשיא ינוקוביץ', כך מספרים, אוהב דברים גדולים, בעיקר את אחוזת הענק שלו, שהוא מטפח מחוץ לעיר.

ארמון הנשיאות

משרד החוץ

שחיתות

השחיתות באוקראינה שמה את הישראלית במעטפה הקטנה, גם בהיקף וגם בעומק. רב קומות שנבנה קרוב מדי לנהר, בניגוד לתקנות, ובשל הקרקע הלא יציבה המאפיינת גדת נהר, נחרש סדקים ולכן אסור לאכלוס. או מגדלי מגורים שלמים שייאלצו להרסם כליל משום שאינם עומדים בתקנים. שחיתות הרסנית, סטייל זו שהולידה את אסון אולמי ורסאי יותר מאשר זו של פרויקט הולילנד. רעה חולה שפשתה בכל – במערכת הפוליטית, בבירוקרטיה, במשטרה, באקדמיה ובמערכת המשפט. חבריי בקייב אישרו שבחלק מהמוסדות האקדמיים סטודנטים משחדים מרצים על מנת לעבור מבחנים או קורסים. אחד מהתחקירים של קטיה חשף שופט שבנה לעצמו סאונה, ג'קוזי, בריכה וחדר מנוחה בבניין בית המשפט.

באופן פרדוקסלי, נטען בכתבה בקייב פוסט מ-23 בדצמבר 2011, החוק באוקראינה מאוד נוקשה לגבי עבירות כלכליות, הגוררות מאסר, ומעצר ממושך (למעשה ללא הגבלה) לפני משפט. רפורמה משפטית חדשה אמורה להמיר את העונשים ממאסר לקנס, לאחר שהמצב המשפטי הקודם לא עזר להפוך את אוקראינה למדינה פחות מושחתת. להיפך – כאשר כמעט כל עסק נאלץ להיות עבריין כדי לפעול, החוק משמש כלי להעניש את מי שלא משחקים לפי כללי המשחק של השחיתות.

איליה, המתרגם, מנסה להסביר לי איך עובד הראש האוקראיני: "זו פסיכולוגיה של מלכים באפריקה. פה זה לא אירופה. זאת ברית המועצות לשעבר. העובדה שאוקראינה נמצאת באירופה היא בדיחה של הגאוגרפיה. למעשה, אין לנו בכלל היסטוריה אירופאית, ואפילו לא מנטליות של מדינה. 996 שנה לא היתה לנו עצמאות ואחרים אמרו לנו מי אנחנו, אז עכשיו כשיש לנו עצמאות אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה. קשה לנו להפסיק לחשוב כמו עבדים"

"איבדנו את כל ההטבות הסוציאליות והמדינה לא עושה בשבילנו כלום. המצב כזה גרוע עד כדי כך שיש כאלה שרוצים לחזור לימי ברה"מ. אנשים לא מבינים שהם צריכים לעבוד כדי לשפר את המדינה, אבל  גם אם נעבוד כל היום, כל החיים, כדי לבנות פה 'גרמניה', לא נצליח להשלים את העבודה הזו בתקופת חיינו. התוצאה היא שכולם פה מפחדים. אם אתה עני אתה מפחד. וגם אם אתה עשיר אתה מפחד. אתה מפחד שמישהו יבוא לקחת את זה ממך, ואף אחד לא יגן עליך. את הפוליטיקאים בטח ששום דבר לא מעניין. הם גונבים כי הם לא רוצים להישאר כאן".

בית קולנוע במרכז קייב

חזית בניין במרכז קייב

מבנה תעשייה על גדות הדנפייר

הנשיא

רשמית, הנשיא ויקטור ינוקוביץ' מחזיק בתואר דוקטור לכלכלה ואף עמד בראש מחלקה באוניברסיטה בעיר דונצק, אבל אף אחד לא באמת מאמין לכך. מי מאלה שלמדו בתקופה ובמקום שהוא טוען שלמד או לימד, לא זוכר שהוא אי פעם ראה אותו, לא כסטודנט ולא כמרצה.

תחקיר של קטיה מספטמבר בשנה שעברה, גילה שכבוד הנשיא העתיק קטעים נרחבים מספרו האחרון ממאמרים של עיתונאים ושל פוליטיקאים ממפלגות מתחרות. ממצאי התחקיר אולי לא היו מעבירים יותר מרעד קל בכוסית הוודקה של הנשיא, אלמלא התעקש הלה שבניגוד לנהוג, דווקא לא סופר צללים כתב את הספר, אלא הוא עצמו. הסיפור צוטט בעיתונים חשובים באירופה ובארה"ב, בהם ניו יורק טיימס פרנקפורטר אלגמיינה הגרמני ווושינגטון טיימס.

הספר אמנם נעלם מאז מן המדפים, אך בניגוד למדינות כמו גרמניה, שם נאלץ שר ההגנה בממשלת מרקל להתפטר לאחר שהתגלו העתקות בעבודת הדוקטורט שלו, אוקראינה היא לא מקום שבו משלמים מחיר כלשהו על מעשים שכאלה.

אולי לכן אף אחד לא התפלא כשבסוף השנה שעברה התגלה שגם בנו של הנשיא, ינוקוביץ' ג'וניור בן השלושים, העתיק חלקים מעבודת התזה שלו. הגניבה הספרותית היא לא הפרסום המביך הראשון של ג'וניור, המשמש כחבר פרלמנט מטעם מפלגת השילטון. לאחרונה עלה ליוטיוב סרטון בו הוא נראה מדדה ברחוב מגוריו בקייב, שיכור כלוט, בקושי מוצא את ביתו, כששומרי ראשו מכוונים אותו בעדינות ומנסים למנוע ממנו ליפול.

חקירת שב"כ

מי שעוקב אחר המתרחש בשוק התקשורת הישראלי יתקשה שלא לחייך למקרא הערך בוויקיפדיה שעוסק בחופש העיתונות באוקראינה. הערך נפתח בקביעה שאף על פי שחופש העיתונות בה לא קיבל מעולם ציון גבוה מ"חופשי באופן חלקי", הוא עדיין הגבוה ביותר מבין מדינות ברה"מ לשעבר (אם כי קשה לשער שקביעה זו כוללת את שלוש המדינות הבלטיות).

את העיתונות האוקראינית מאפיינים: 1. כלי התקשורת נמצאים בבעלות המדינה, או בידי  בעלי הון שליטה שמקדמים באמצעותם את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם. (האוליגרך רינת אחמטוב, המעסיק הגדול ביותר בתעשייה המקומית, הוא הבעלים של העיתון Segodnya; ויקטור פינצ'וק הוא הבעלים של רשת הטלוויזיה ICTV). עד היום חלק מכלי התקשורת הינם בבעלות המדינה, אולם גם אלה שהופרטו, מסתבר, לא נהנו מחופש ביטוי גדול יותר. 2. צנזורה עצמית של העיתונות בנושאים הרגישים לשלטון 3. טשטוש בין תוכן מערכתי לפרסום 4. שימוש בשוט המשפטי של תביעות דיבה בסכומי עתק. 5. איומים, הפחדות ופגיעות פיזיות בעיתונאים, במיוחד כאלה שחקרו פרשות שחיתות. הערך מסתיים ברשימה של עיתונאים שנרצחו מאז קיבלה אוקראינה את עצמאותה. האחרון שבהם נעדר מאז אוגוסט 2010.

לקטיה, כך לפחות היא מצהירה, זה לא מזיז. בקיץ היא השתתפה בסמינר בן חודש שארגן מכון גתה עבור עיתונאים ממדינות ברה"מ לשעבר. עם שובם, היא וכמה מעמיתיה זומנו לתישאול במטה השב"כ האוקראיני. החוקרים ששוחחו עימם ניסו לברר האם גורמים מימסדיים בגרמניה ניסו ליצור עימם קשר. החשש, לדברי החוקרים היה ש"גורמים בגרמניה יצרו עימם קשר במטרה להשיג דרכם השפעה על אוקראינה".

במקום להבין את הרמז, את דבר החקירה היא מיהרה לפרסם מיד באתר שבו עבדה, ובהמשך אף העניקה ראיון בנושא, יחד עם אחד מעמיתיה שנחקר גם הוא, לאתר האינטרנט של המגזין הגרמני דר שפיגל. בראיון, בו נכחתי בעצמי, התברר כי ככל הנראה עשו החוקרים תחקיר מקדים בעמודי הפייסבוק של העיתונאים על מנת לדלות מהם מידע שיאפשר להם להתחבב על נחקריהם. כך למשל החוקר של קטיה הזכיר כבדרך אגב את חיבתו לאיגרוף. לא ממש מקרי לאור העובדה שבאותה תקופה כלל הפרופיל שלה תמונות בהן היא עוטה כפפות מתאגרף.

יוקר המחיה

בכיס הקטן השני שלה שמה אוקראינה את תל אביב במצוקת הדיור. תושב קייב ממוצע יכול רק לחלום על דירה במרכז העיר. עבור תושבי קשי יום, אפילו מגורים בשכונות המרוחקות נמצא רחוק מהישג יד. כתוצאה, שעתיים נסיעה לכל כיוון מן השכונות המרוחקות או מהכפרים, אל העבודה במרכז העיר, אינה דבר נדיר. מרכז קייב הוא כבר מזמן פרבילגיה לעשירים בלבד, בועה אליה מתרכז כל עושרה של מדינת הענק, בת 45 מיליון התושבים, שמכוניות פאר שחורות עם חלונות כהים, מציפות את כבישיה ועוגנות כל מדרכותיה.

קפה טעים בחמישה שקלים

עוד קפה טעים

לתייר מישראל או מאירופה, המחירים של כמעט כל דבר זולים במעט, עד זולים מאוד – בין אם מדובר בבילוי במועדון, בר, או מסעדה, קניות בסופר, נסיעה במונית, סיגריות, אלכוהול או שיחות סלולריות. אך עם משכורת ממוצעת של קצת פחות מ-400 אירו, יוקר המחייה עבור תושבי קייב הוא כמעט בלתי נתפס. בהתחשב בכך שזהו השכר הממוצע בקייב, והוא הגבוה במדינה, ובהתחשב בכך ששכר המינימום שם עומד על כ-65 אירו, לא פלא שכל כך הרבה אנשים שדיברתי איתם היו שמחים לברוח משם.

מחאה

הביקור הראשון שלי בקייב נערך מיד עם שוך המחאה החברתית של קיץ 2011, ובמקביל לפרוץ תנועת Occupy Wallstreet בארה"ב. לכן סקרן אותי במיוחד מדוע דווקא במדינה כמו אוקראינה, שבה מצד אחד המצב והייאוש קשים יותר, ומצד שני יש יש לה היסטוריה של מחאה, לא נראו עד אז כל סימנים להתעוררות מחודשת.

פאבל, מרצה בחוג לעיתונות באוניברסיטה, מעווה פרצוף מזלזל. "המחאה הזו היא מחאה של כסף, ואותנו לא מעניין כסף. מה שמעניין אותנו זו רק אידאולוגיה. "לא חשוב לנו להיות עניים, חשוב לנו להיות שמחים. יכולתי להרוויח אלפיים דולר בחודש בתור מעצב אתרי אינטרנט ומעצב פנים, אבל אני מעדיף לעבוד כמורה באוניברסיטה ולהרוויח רק 600 דולר, כי זה מה שמעניין אותי ומה שעושה לי טוב". "זו הסיבה שהאנשים הכי עשירים באוקראינה הם יהודים ולא אוקראינים", מסביר בחיוך חבר של פאבל, שגם לו קוראים פאבל. לתדמית הזו תורמת לא רק המסורת האנטישמית המושרשת, אלא גם העובדה שכמה מן האוליגרכים העשירים במדינה הם יהודים. המפורסם בהם הוא ויקטור פינצ'וק, מאספני האמנות הגדולים בעולם, חתנו של נשיא אוקראינה לשעבר לאוניד קוצ'מה, חבר פרלמנט לשעבר,  איל תקשורת, ונדבן ששמו חקוק על קירות של מוסדות כמו יד ושם ומרכז פרס לשלום.

קיר במרכז פרס לשלום ביפו

על פי סקר שפורסם באקונומיסט, פאבל פוסל במומם של בני ארצו. מסתבר שהישראלים עוקפים אותם רק במקצת במידת הסכמתם עם המשפט :"זה חשוב להיות עשיר, ושיהיה לך כסף ודברים יקרים". ושני העמים מפסידים לרוסים – בצמרת טבלה הכוללת 23 מדינות נוספות באירופה.

"המהפכה היתה כיף גדול שלא עומד לחזור עוד זמן רב", אומר איליה, המתרגם. "תאר לעצמך. מיליון אנשים! אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות! אנשים יצאו לרחובות, כי למרות התקוות שנתלו בדמוקרטיה, עשר השנים הראשונות אחרי נפילת ברית המועצות היו בעצם כמו המשך שלה. אבל היום, אף אחד כבר לא רוצה לדאוג למדינה. כולם רק רוצים לגנוב. אז אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. לאף אחד לא איכפת מאוקראינה. אפילו לא לאיחוד האירופי, שמתעניין רק ברוסיה, וגם זה רק בגלל אינטרסים כלכליים".

מחאה חדשה? כך סיכמה ידידתו של איליה, המארחת שלי, את הסיכויים לכך שתועיל במשהו, גם אם תפרוץ: "הפוליטיקאים עובדים רק בשביל עצמם, ושום מחאה או הפגנה לא מעניינת אותם. עד שלא יהרגו אותם, הם יוכלו להמשיך לישון בשקט".

מייצאים את המהפכה

זה לא שפאבל הוא עצלן ונהנתן. הוא פשוט מהפכן מאוכזב. בתחילת העשור הקודם, כשהיה רק בן 18, הוא יצא לרחוב כחלק מהתארגנות שקראה להתפטרות הנשיא דאז, קוצ'מה. במהפכה הכתומה הוא והחברים שלו יישמו בהצלחה את לקחי הכישלון ההוא, ושנתיים לאחר מכן ניסו לייצא את המהפכה לשכנה בלרוס. הוא ארגן לעצמו תעודת עיתונאי, ויחד עם חבר חצה את הגבול. "מהפכה צריכה להיות מנוהלת. מישהו צריך לבנות רשתות שלא תלויות זו בזו, ולדאוג שהאנשים יבואו. לא מספיק להגיד 'נפגשים בכיכר', הוא אומר. החבר נבלם בגבול, אבל בהמשך הצליח להיכנס למדינה דרך השדות. כשהחלו ההפגנות, החבר עודד את המפגינים לא לפחד להתעמת עם השוטרים שניסו לבלום אותם. המפגינים צעדו ברחוב וכשנתקלו בשרשרת אנושית של שוטרים, ביקשו לעקוף אותה. הוא אמר להם "מה קרה לכם, זו רק שרשרת אחת!". אבל לאחר שהם פרצו אותה, בקלות, הגיעו כוחות צבא עם קסדות ויצרו ארבע שרשראות. אותה כבר היה בלתי אפשרי לשבור.

פוסטר בשדרות קרשטיק. משמאל: נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ', ידיד מזרח תיכוני, נשיא בלרוס אלכסנדר לוקשנקו

במהלך אחת מאספות האופוזיציה הוא נעצר יחד עם 15 עיתונאים וחבר פרלמנט פולני לשעבר. בתא שלו היו שלושה עיתונאים יהודים. גם הרביעי היה יהודי, אבל את זה גילה פאבל רק במקלחת. לאחר כשבועיים הוא שוחרר וגורש בחזרה לאוקראינה. בדרך לגבול הוא ביקש מהשוטר המלווה לרכוש את דיוקן הנשיא שהיה מודבק  בניידת. הפוסטר תלוי עד היום בחדר ילדותו בכפר ליד קייב. ב-2010 נבחר נשיא בלרוס אלכסנדר לוקשנקו, "הדיקטטור הארופי האחרון", לתקופת כהונה רביעית. במאי 2012, בשעה שראש הממשלה לשעבר טימושנקו שבתה רעב במחאה על תנאי מאסרה, נטען באקונומיסט שהשיטות של ינוקוביץ' מתחילות להדמות יותר ויותר לאלה של השכן מצפון. "הבלרוסים הם אנשים שמחים וטובי לב", אומר פאבל, "אולי בגלל זה הם זקוקים למישהו חזק כמו לוקשנקו שינהל להם את העניינים".

כשמונה חודשים לאחר מכן ישבתי בברלין עם חבר שסיפר לי על חוויותיו מתקופת האביב הערבי במצרים. הוא הדגיש שכנראה דבר לא נכתב על כך, אך הדיבור במצרים היה שלמהפכה באוקראינה היתה השפעה על אירועי תחריר. למצרים רבים יש קשרים באוקראינה לאחר שחיו בה כסטודנטים, שם הם כנראה גם ספגו השראה גם לגבי רעיון המהפכה וגם באשר לדרכים לחוללה. בכלל, השפעה של התארגנויות מהפכניות במדינות שונות זו על זו היא דבר מקובל, לדבריו, כולל קיום סמינרים של ממש להכשרה מהפכנית.

הוסטל לפועלי נשק ליד באבי יאר

לחיים מחוץ למירוץ הקפיטליסטי יש מחיר שמעט תל אביבים היו מוכנים לשלם. פאבל, המורה לעיתונות  ובת זוגו הסטודנטית, גרים יחד בחדר בגודל 8 מ"ר לא רחוק מדי ממרכז העיר, בשכונה שבה כמעט זה לצד זה, אפשר למצוא שיכונים מתפוררים ומעון רשמי של שגרירות זרה. לבניין בו הם מתגוררים – לשעבר מעונות לפועלים ממפעל נשק סמוך – הם קוראים הוסטל. בכל קומה 30 חדרים קטנים עם מטבחים, מקלחות ושירותים משותפים. עבור העונד הזה הם משלמים 250 דולר, "בגלל הלוקיישן הטוב – קרוב למרכז, קרוב לתחנת רכבת תחתית".

אחד משלושת המטבחים המשותפים בקומה של ה"הוסטל"

הסדר מופתי אבל אף אחד לא מסתכל לשני בעיניים, ובקושי אומרים שלום. לכל אחד יש פח קטן מחוץ לחדר והוא חייב לנקות אחריו היטב. הכל ישן מתפורר מרקיב אבל במבט שני ברור שיש שמירה קפדנית על ניקיון. עליבות מצוחצחת. אני ישן איתם באותו חדר, על הספה ממול הספה הנפתחת שלהם, שבימים מונח עליה דיקט ענק שהופך אותה לשולחן אוכל, והכי נוח לי בעולם. פחות מעשר דקות הליכה משם נמצא באבי יאר, בו נרצחו ונקברו החל מ-1941 כמאה אלף בני אדם, כמחציתם יהודים מקייב ומסביבתה.

"על כל היהודונים המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני 29 בספטמבר 1941 בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב (על יד בית הקברות). עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. כל יהודון שלא יבצע הוראה זו וימצא במקום אחר כלשהו יירה. כל אזרח שיכנס לדירות שפונו על ידי היהודונים ויגנוב רכוש יירה"

האנדרטה המרכזית בבאבי יאר. השטחים המוגבהים הם שולי בורות ההריגה

אנדרטה לזכר ילדי באבי יאר

אוניברסיטה בול פגיעה

מבחוץ נראית האוניברסיטה שבה מלמד פאבל כמו עוד בניין משעמם בעל ארכיטקטורה פונקציונלית משעממת משנות החמישים. מבפנים היא מזכירה מלון סובייטי בעל פאר מאופק שקפא כמה עשורים בזמן. מתקרת הקפיטריה, שגובהה 15, אולי 20 מטרים משתלשלות נברשות ענק שמשוות לה מראה של אולם נשפים. במסדרונות עטויי השטיחים מתהלכים בעצלתיים סטודנטים וסטודנטיות לבושים באלגנטיות של פרסומאים מסוכנות הפרסום סטרלינג-קופר מהסדרה מד-מן. בניין האוניברסיטה בנוי שלוש קומות מעל הקרקע ושלוש תחת הקרקע. בחצר בית הספר מקפצים עורבים שחורים בין פתחי האוורור העצומים של המקלט האטומי שתחתה. בנייני המעונות צמודים לחצר הפקולטה, הגבוה שבהם שימש עד לפני עשרים שנה מלון לבכירי המפלגה הקומוניסטית שבאו להשתלם בין כתלי האוניברסיטה במרקסיזם ולניניזם. גם באוניברסיטה הזו, כמו בלא מעט מקומות, כולל מועדונים, השירותים הם בול פגיעה ונייר הטואלט הוא נייר שיוף נטול גליל.

אולם הכניסה לאוניברסיטה. שלוש קומות למעלה, שלוש נוספות למטה

אולם הקפיטריה

מימין: בניין האוניברסיטה המרכזי. משמאל – בניין המגורים לשעבר של בכירי המפלגה הקומוניסטית

מעונות הסטודנטים. בחזית: מעברים סגורים המחברים בין בנייני הקמפוס

נוסעים

התחבורה הציבורית מתחלקת לממשלתית ופרטית. פה ושם אפשר לראות אוטובוס חדש ומצוחצח שבוודאי נכנס לשירות כחלק מההכנות ליורו, אבל רוב הצעירים מעדיפים להדיר רגליהם מהם כמו גם מהחשמליות שכנראה נבנו בשנות השבעים או אפילו השמונים אבל נראות כאילו יוצרו בימי סטלין. האופציות האחרות הן הרכבת התחתית הנוחה, שתחנותיה נאות ושנוסעיה המנוסים מסוגלים אף לנמנם בה בעמידה, או במַרשְרוּטְקָה – מעין יצור כלאיים בין מונית שירות למיניבוס. נהגיהן של הללו, כך סיפרו לי, ידועים במזגם הנוח. במו עיני ראיתי כיצד חבורת פועלים שביצעה תיקונים בכביש התנפלה באגרופים על נהג שהתקרב לשפת הכביש בחוסר זהירות וכמעט דרס אחד מהם. בלונדינית יפה ניסתה להתערב ולהפריד, ללא הואיל. לבסוף היא רק עמדה בצד, התבוננה במתרחש והזילה דמעה. מחיר הנסיעה בכולם – 2-3 גריבנה. פלוס מינוס שקל אחד.

למבקר מהמערב נסיעה במונית זולה במיוחד. קצת יותר מ-50 שקלים משדה התעופה, וכעשרים שקלים לנסיעה בעיר. אבל המחירים הללו הם מחירים לדוברי רוסית או אוקראינית שמסוגלים להזמין מונית בטלפון. תייר, ואפילו מקומי שיעצור מונית ברחוב ולא יתמקח מראש, ייאלץ לשלם הרבה יותר.

ממתינים לרכבת התחתית בקייב

מרשרוטקה במכרז קייב

עלייה לקברו של רבי נחמן

הדרך לציון קברו של רבי נחמן מברסלב אורכת כשלוש שעות, במהלכה הנהג שלנו כמעט נרדם כמה פעמים והחל לסטות מהמסלול, בדרך בינעירונית דו סטרית. ככל שאנו מתקרבים לאומן אנו רואים את האור, מרחוק הוא נראה כמו תחילתה של זריחה, אבל השעון אומר שבקושי שלוש ובלילות הארוכים של דצמבר זו צפויה רק עוד כמה שעות מאוחר יותר. ככל שאנו מתקרבים לעיר אור השחר הזה נראה קרוב חזק וכתום יותר. בחוץ קור אימים, מינוס תשע מעלות. שלא כמו העליה לרגל בראש השנה, שמושכת עשרות אלפי חסידים ומאמינים, אפילו חילונים, העלייה לרגל בחנוכה היא של החסידים הארד-קור, אלה שמגיעים לכאן בכל הזדמנות, כמה פעמים בשנה, כל שנה. אין זכר לקרנבל שמתחולל כאן בספטמבר, או לאווירה של שבועות, ובקור הזה ממילא אף אחד לא מסתובב בחוץ, אלא אם הוא חייב. מהיכן מגיע האור הכתום הזה אנחנו שואלים. "מהחממות", באה התשובה. "מגדלים שם תפוחי אדמה ועוד כל מיני דברים". את התיקון הכללי אני כבר אקרא מחר. עכשיו אלך לישון.

אור באומן

ציון קבר רבי נחמן, אומן

יהודים

לא מעט יהודים וישראלים מפורסמים, חוץ מרבי נחמן, פעלו באוקראינה או הגיעו ממנה – הסופרים שלום עליכם, שפסלו מוצב באחד מרחובות מרכז קייב, ש"י עגנון, מנדלי מו"ס, משפחתו של עמוס עוז, ביאליק, גולדה מאיר, לאון טרוצקי, הכנר אייזיק שטרן, וגם השחקנים שגילמו את גיבורי הדור הראשון של מסע בין כוכבים, לנארד נימוי וויליאם שטנר.

לא משנה לאיזה חור תגיע בקייב, מאיפשהו יקפוץ איזה יהודי. או חצי יהודי. או רבע. או שמינית. ומי שלא יהודי, מכיר יהודים, או חושב שהוא אולי יהודי. יותר מפעם אחת שמעתי אמירה בסגנון של "במובן כלשהו, בקייב כולם יהודים". באוקראינה, שחלקים ממנה היו בתקופות מסויימות חלק מפולין, חיו יהודים רבים ששרדו את השואה. חלקם התבוללו או חיו כיהודים מוסווים, כך שייתכן מאוד שהמספרים הרשמיים לא באמת משקפים את המציאות.

בית קפה "ארומה" במרכז קייב

סרגיי, למשל. סרגיי הוא הוא בחור נאה שתיעד במצלמת סטילס את יום הצילומים של סרטון הפרסומת בו שיחקתי. "מאיפה אתה" הוא שואל באנגלית. "מתל אביב", אני עונה. "מה העניינים?" הוא עובר לעברית. "ברוך השם" אני עונה. הוא רבע יהודי, מסתבר, ולומד עברית באולפן. בישראל הוא כבר כבר ביקר פעם עם אשתו. הוא שואל אותי אם בפעם הבאה שהם יבואו לבקר אני אוכל לקחת אותו למועדונים. "עמוס", הוא אומר, "לא ממש קליינט לדברים האלה". עמוס הוא עמוס אטינגר, המשורר ומנחה תוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה" שנשוי ליילנה בת ה-28, אולי קצת יותר, חברתה של אשתו של סרגיי.

הדרך לסט היתה רצופה יהודים. זה התחיל מזה שחברה מישראל, שגדלה בקייב, קישרה אותי עם ידיד שלה, מפיק פרסומות מפורסם. הבחור הזמין אותי למסיבה בסקווט בבניין נטוש, בלי חשמל, ובלי שירותים נורמליים, במרכז העיר, סמוך לכיכר שבה מוצב פסלו של הקוזאק בוגדאן חמלניצקי שבפרעות בניצוחו נטבחו בין 15 ל-30 אלף יהודים. מהסקווט המשכנו למסיבה נוספת, בה הכרתי בחורה חצי יהודיה כבת 26 שבבעלותה סטודיו לליהוק. "אולי אתה רוצה לשחק בפרסומת?", היא שאלה אותי, לאחר שיחה קצרה באנגלית רצוצה. "אנחנו מחפשים מישהו שישחק איטלקי. תקבל 400 יורו ליום צילומים".

פסל בוגדן חמלניצקי בכיכר המרכזית של קייב

יומיים לאחר מכן הזמינה אותי לאודישן בסטודיו שלה, ולמחרת התייצבתי לאודישן בחברת ההפקה. אני מפסיד לאחד משני האיטלקים שמתחרים איתי על אותו תפקיד. אבל בלילה מקבל הודעה מאולגה שמבשרת לי שבעצם היתה טעות ושהתקבלתי. אז אמנם את התפקיד של האיטלקי לא קיבלתי אבל מאחר שבהפקה התלהבו ממני, הם החליטו לזרוק שני האיטלקים יחד עם התסריט ולשנות את הסטורי בורד ברגע האחרון, במיוחד עבור הדמות שתפרו עבורי.

למחרת אני מתייצב שם שוב. על קירות חדר ההלבשה פסיפס תמונות 10X15 של מחנות ריכוז לצד תמונות של דוגמניות בביקיני. במקום כבר חיכו שאר השחקנים – קאובוי אמריקני, לוחם יפני, הודית בסארי, רוסייה במעיל רווה ובן שבט אפריקני. אשר יגורתי בא לי. מסתבר שהאף שלי לא הותיר להם הרבה ברירה. הלב רצה לומר – אני לא משחק דוס, תודה ושלום. אבל הכסף. והפדיחה. והלא נעים. הסקרנות מה יקרה הלאה. והכסף. אם כבר יהודי – אז עד הסוף.

מחנות ריכוז ודוגמניות בביקיני (הקליקו כדי להגדיל)

ביום הצילומים כוריאוגרפית צעירה מלמדת אותי ריקודים חסידיים, וכשאני רוקד מול כולם, לעוזר הבמאי קוראים גריץ אבל הוא מוכר בכינוי "הערפד", על שום ניביו המאורכים. לפני שהפך להיות מנהל הפקה, למד גריץ, שגם התברך ברסטות באורך מטר, כולל הארכות מלאכותיות, רפואת שיניים. "מאחר שהשיניים שלי גדלו לא בשורה אחידה, היו לי שתי ברירות – ללכת עם גשר, או להפוך את החיסרון ליתרון ולהאריך את הניבים. השיער והשיניים הם לא התוספות היחידות בגופו של גריץ שעל פי השמועות בעיר עונד פירסינגים במקומות אקזוטיים במיוחד".

גריץ הערפד על הסט

כשאני רוקד את הריקוד החסידי שזה עתה למדתי, הערפד צועק לי "יותר גבוה", "יותר גבוה". לפני כל שוט, עוזרות ההפקה מייבשות לי את הפנים המיוזעות מחום הפרוג'קטרים, מסדרות לי את הפאות ובודקות שהרצועה של "שעון הזהב" שלי מחוברת כיאות לדש הבגד. חוץ מסרגייי, כמעט אף אחד לא מדבר איתי. בכל אופן, לא כל עוד אני לובש חליפת החסיד. נדמה לי שכולם מסתכלים עליי במבט קצת מוזר וטיפה מרוחק. אחת מהמפיקות מתעניינת אם חשתי אי נוחות עם התפקיד. עניתי שעד שהיא שאלה, לא ידעתי אם אני אמור להרגיש רע או טוב עם הקריקטורה האנטישמית שאני מגלם, אבל עכשיו נראה לי שכבר יש לי תשובה. "אני מקווה שאתה מבין שהכל נעשה בהומור", היא ענתה. רק כאשר אני פושט את החליפה ואנחנו יוצאים להפסקת סיגריה שאחרי, שאר אנשי הפקה נפתחים אליי ומתחילים לפתע לחייך אליי. זה בגללי? זה בגלל נפילת המתח? זה הכל רק בראש שלי? אין לי תשובה.

אנטישמיות

האנטישמיות באוקראינה נדמית כאילו נלקחה מהפרקים בספרי הלימוד על אנטישמיות במאה ה-19. חודשים לפני שהותקף ונפצע קשה בפסח האחרון בן ישיבה שיצא חבוש כיפה ומגבעת מבית הכנסת בקייב, אמרו לי חברים בעיר שאם לא אסתובב ברחוב בתלבושת יהודית אין לי מה לחשוש. אבל כישראלי חילוני לא שאין לי מה לחשוש בכלל. הרעיון לראיין אוהדי כדורגל חוליגנים נופל כשחבריי שלי אומרים שהם לא יוכלו לערוב לביטחוני אם למרואיינים, חלקם חברים שלהם עצמם, יוודע שאני מישראל. אחד מחבריי עובר איתי על צרור שטרות ומסביר על כל כל דמות. למעט אחת, הוא אומר, כולן היו אנטישמיות. גם המשוררת.

ידידה אחת סיפרה שאומרים על היהודים שבאים לבקר באומן כי הם משאירים אחריהם לכלוך וכי הם חייבים לפגוע לפחות בשלושה גויים בכל ביקור, ושאלה אותי אם זה נכון. על נכונות האמירה הראשונה יעידו רק עצמות הדג וחבריו לשקית הזבל שהיו מפוזרים על גרם המדרגות בבניין שבו גרנו באומן. על האמירה השנייה הגבתי כי זו נשמעת טענה מופרכת ואנטישמית לגמרי. אותה ידידה סיפרה כי החלה ללמוד עברית בהמלצת אביה, שאמר לה שהיהודים שולטים בכלכלה ובאמצעות השפה היא יכולה להתקרב להון העולמי.

החשש מהגויים האנטישמים ממשי יותר במובלעת רבי נחמן באומן. זו לא מנטליות של גטו אלא חשש שמבוסס על ניסיון מר של הטרדות על רקע אנטישמי, קטטות ואף רצח שאירע במקום ב-2010. בכניסה לכמה מהבניינים בהם מתגוררים העולים לרגל שומר אוקראיני בצורת מקרר ובראש השנה נסגרים ונמצאים תחת שמירה ואבטחה קפדנית כל הרחובות הסמוכים לציון הקבר. בשנה שעברה עצרה קבוצת מפגינים שביקשה למחות על הפיכתה אומן לאתר עליה לרגל, כדי למנוע מהם להתפרע בקרבת המאמינים.

אבל אין כמו הסיפור הזה כדי להבין עד כמה מעט השתנה. בסוף השנה שעברה, פרסמה האוניברסיטה הקתולית בעיר לבוב המלצה למאמיניה, לפיה עליהם לערוך שינוי משמעותי במסכת חג המולד, בה הם ממחיזים את סיפור לידתו של ישו. אחת הדמויות במסכת, נקראת "ז'יד", עושה דברו של המלך הורדוס. הדמות ממלאת את תפקיד הדמון אותו יכולים האוקראינים להאשים בכל אסונותיהם. בפועל, היא מבוססת על דימוי היהודי בעל הפאב המלווה בריבית בן המאה ה-19.

המוסד הדתי ביקש מן המאמינים לבטל את הדמות אולם המאמינים נתקלו בבעיה – איזו דמות יציגו במקומה? בהחלה הם חשבו להחליף את היהודי בצועני, אך אז הם הבינו שאם יהודי זה לא פוליטיקלי קורקט, אז כנראה גם שצועני לא. לבסוף נמצא פיתרון: הדמות תישאר, ורק השם שלה ישתנה.

אגב אנטישמיות, לקראת משחקי יורו 2012 שודרה במסגרת התוכנית פנורמה של BBC הכתבה Stadiums of Hate שתיעדה גילויי אנטישמיות, גזענות, ושנאת הזרים ביציעי האוהדים באוקראינה ובפולין. הכתב חדר אל מעוזי החוליגנים והציג חומרים כמותם לא ראיתי מעולם. מומלץ ביותר.

מכורים

בביקור הבא שלי, חודש אחרי, אני כבר רואה את עצמי ללא הפסקה על מסכי טלוויזיה במסעדות ובברים. אבל לא על שלטי החוצות, אותי ואת הכושי השאירו בחוץ. בכלל, כמעט בכל בר מסעדה או בית קפה אין קיר ללא מסך שמקרין וידאו קליפים או משחקי כדורגל. אם העיניים לא נמשכות אליהם הן נמשכות למסך הסלולרי הקטן. הצעירים שאני מסתובב איתם לא מסוגלים לנהל שיחה רצופה של יותר משתי דקות בטרם יבדקו בפעם המיליון מה חדש בפייסבוק , ישתפו עוד תמונה, ויוודאו שכולם כבר עשו צ'ק אין בפורסקוור.

לא רק בתאוות הממון הישראלים והרוסים חולקים מקום בצמרת. ישראל ורוסיה ניצבות גם במעלה הרשימה המדרגת מדינות לעל פי שיעור התושבים החברים ברשתות חברתיות, ועל פי משך הזמן שהם מבלים בהן. בסטטיסטיקה הזו, האוקראינים משתרכים הרחק מאחורי הרוסים והישראלים, אבל הסטטיסטיקה קצת מטעה, משום שאחוז האוקראינים המחוברים לאינטרנט נמוך יחסית לרוסיה וישראל. בפועל, האוקראינים שכן מחוברים, מכורים לרשתות החברתיות ברמות בלתי נתפסות. ולא רק בפייסבוק. אוקראינים ורוסים רבים פעילים מאוד ברשת Vkontakte (שאחד ממייסדיה הוא המיליארדר הישראלי לב לבייב). החברים של בקייב אמרו לי שהם מעדיפים אותו על פני פייסבוק בין השאר משום שהם יכולים לשתף בו בקלות תכנים המוגנים בזכויות יוצרים.

בורשט סיטי

הצד החיובי של פיגור החקלאות באוקראינה הוא מזון שהמקומיים מגדירים "כמעט אורגני". החלב, הלחם, הלבן, השוקולד, ומיץ העגבניות היו מן המשובחים שטעמתי. וכשמוצרי הגלם טובים, כמעט כל מה שמכינים מהם טעים גם הוא. חוץ, אולי, מהגבינות. ומהבירה. מזל שהיתה מספיק וודקה וברנדי אוקראינים לפצות על כך.

המסעדה החביבה עלי היתה Puzata Hata ששניים מסניפיה נמצאים בלב של שני מרכזי העיר – בשדרות קרשטיק ובכיכר Kontraktova, בפודיל. האוקראינים מכנים את הרשת הזו "המקדולנדס האוקראיני", אם כי למעט השירות העצמי, כל קשר מקרי בהחלט. במקום מוגש כמעט כל סוג של אוכל אוקראיני מסורתי שאפשר לחשוב עליו, בסגנון ביתי. הרינג, מרק בורשט, סלט פטריות וכיסונים – "ורניקי", ממולאים בבשר, גבינה או פירות יער. המסעדה מחולקת לאיזורים שונים ויש בה גם בית קפה עם עוגות נחמדות ופאב. למרות שכל אחד מהסניפים מכיל מאות מקומות ישיבה (340 בסניף הראשון ו-650 בשני), התחושה במקום די אינטימית הודות לתכנון חכם של חלל המסעדה. המנות קטנות אך משביעות. תמורות 20-25 שקלים אפשר לאכול ארוחה מלאה, ובעוד כעשרה שקלים גם קפה ועוגה.

ארוחה ב-Puzata Hata

עוד ארוחה ב-Puzata Hata

המקום פופולרי בקרב כל קהל אפשרי – זוגות, משפחות, תלמידי יסודי ותיכון, סטודנטים, וכמו שרואים לעיתים קרובות גם בבתי קפה – צעירות אלגנטיות שבאות לסעוד במקום בגפן. בתור לבית הקפה במקום ניגש אלי אדם בגיל העמידה. הוא שואל אותי אם אני מדבר אנגלית, ואז, בפתאומיות, ומבלי שהנושא עלה מצידי, הוא חולק איתי את דעותיו על המקומיות. הן לא רק יפות אלא גם נורא נחמדות, הוא קובע. מאיפה אתה? אני שואל. "מיוון, אצלנו כל אחת עם תחת גדול חושבת את עצמה". בוא שב איתי, אני מציע לו, אבל הוא אומר שהוא רק בא לבדוק את המקום. מאוחר יותר, הוא אומר, ישוב לכאן עם מישהי. בשולחן שלידי יושבת בחורה צעירה ומולה גבר, למך משהו, שנראה מבוגר מארבעים ומשהו שנותיו, ומדבר ומדבר. הצעירה מהנהנת ומהנהנת. לאחר כעשרים דקות הוא קם, מודה לה על ה"שיחה" והולך. היא נשארת עוד קצת, ולאחר עשר דקות ושיחת טלפון אחת מתחפפת גם היא.

לילות קייב

עד חזרתי לתל אביב מהביקור הראשון, אני נצמד לאולגה המלהקת ולאסיסטנטית שלה אלינה, שמשלימות לי השכלה בחיי הלילה של קייב. המועדונים והברים השווים מפוזרים במרחק הליכה זה מזה ברחובות הקטנים סביב שדרות קרשטיק או במרכז פודיל, כחצי שעה הליכה ממנו. רק מקומות מועטים בנויים כך שחזיתם אל הרחוב. מקומות רבים ממוקמים במרתפים שהגישה אליהם היא רק לעיתים רחוקות מהרחוב, ובמקרים רבים נעשית דרך חצרות פנימיים או דרך המעברים התת קרקעיים העצומים הפזורים בכל העיר ומשמשים גם כשווקים וכקניונים. אני מבקש מהן לקחת אותי לאחד מהמועדונים מהסוג שהוציא לאוקראינה ולבחורותיה את השם הרע, במטרה לנסות לראיין את אחת מאותן בנות שבאות לצוד גברים זרים ועשירים. כולם מנסים להוריד אותי מהרעיון הזה. "הן לא יודעות אנגלית" ו-"אין מצב שהן יסכימו לדבר איתך".

חנויות במעבר תת קרקעי במרכז קייב

כשאנחנו חולפים על פני אחד המועדונים הללו אחת הבנות מצביעה על חבורת צעירות כפי שישראלים מצביעים על ערסים, ואומרת "הנה לך 8 שרמוטות, רק תבחר". הן מבטיחות שערב אחד הן תקחנה אותי, לבושות בשמלות ערב כדי לעשות עוונטות ב"שוטרס", המקום הכי ידוע לשמצה בז'אנר. לפעמים, בסוף הערב, הן אוהבות ללכת לשם עם חברים בשביל הצחוקים. הכניסה למועדונים המיינסטרימיים היוקרתיים כמו "ארנה" למשל, עלולה לעלות אף כ-200 גריבנה – כמאה שקלים. עם זאת, זהו מחיר לתיירים, הן אומרות לי ומבטיחות שאם אגיע איתן מתישהו כנראה לא נדרש לשלם כלל.

לשוטרס, כמו במקומות אחרים בעיר ומחוצה לה, צמוד בית מלון. "ברגע שתגלה שאתה יכול לקבל חמש מציצות במאה דולר תבין שלא כדאי לך לבזבז את הסכום הזה על משקאות", אומרת לי אלינה, האסיסטנטית. במחשבה שנייה, היא חוששת ללכת לשם, "כדי שלא לקבל אגרוף בפרצוף מאחת הנערות העובדות". האמירה הזו עוד היתה ההתייחסות הכי עמוקה מצד חבריי האוקראינים לנושא. לדבר איתם על הזנות במדינה, היה כמו לדבר תל אביבים מהבועה הנהנתנית על הכיבוש, טרום עידן המחאה. העיניים שלהם מתגלגלות בשנייה, והנושא משתנה בן ברגע. כשהבנים מספרים על הניסיון האישי שלהם בתחום, הבנות מתעלמות.

בסוף יוצא שאנחנו עושים בדיוק מה שעושים בתל אביב: מסיבות בית, מועדונים אלטרנטיביים, ברים מאומצי היפסטרים, ופתיחות:

פתיחת תערוכה. במרכז: מחמוד אחמדיניג'אד האוקראיני. משמאל: ראובן גבריאלי האוקראיני

פתיחת חנות בגדים במרכז קייב

וודקה ודג מלוח

מה ההבדל בין רוסי לאוקראיני? "כשנגמר סוף השבוע, הרוסי מתחיל לשתות כבר בשני בבוקר. האוקראיני, לעומתו, מחכה עד הערב". כמו בכל עיר גדולה, יום שני הוא יום די מת ולכן מתאים במיוחד לזלילה של דברים שביום רגיל יגרמו לכל מי שנמצא ברדיוס של שני מטרים להמלט. לשתייה יש סדר וקצב והבנות מכתיבות אותו בנוקשות. 50 מ"ל (מקביל לצ'ייסר) וודקה נמירוף פלפל-דבש, נועצים מזלג בנתח דג מלוח ובצל לבן לבן מושרה. נוגסים לסרוגין בלחם אוקראיני טרי ובשרני ושוטפים עם כוס לף בלונד. עוד סיבוב ועוד סיבוב עד שארבע צלחות דג מלוח ובצל מתמקמות לנו היטב בקיבה.

ללא מילים

קרוב לחצות רומזים לנו להתחפף. כשהחשבון מגיע אנחנו שולפים ארנקים. החברה של האסיסטנטית מסמנת לנו לעצור, ושולפת שטר של 500 גריבנה (250 שקלים). בשלב הזה, אחרי לא מעט מקרים שבנות דחפו לי כסף ליד לפני שהזדמן לי להזמינן, אני כבר מבין שאין כל קשר בין הסיפורים ששמעתי לבוהמייניות שאני מסתובב איתן. בחוץ מינוס שלוש מעלות, אבל הנהג שמחזיר אותי הביתה מעדיף לקפוא מקור רק לא לנשום את ההבל הבצלי שמשתחרר לחלל המונית.

מפגינות חשופות

אחת המארחות שלי בקייב, צלמת ואמנית, שהתמזל מזלה להתגורר לבדה בדירה בבעלות משפחתה, שאלה אותי יום אחד בהולכנו לפארק הסמוך לשאוב מים מהבאר העירונית, האם שמעתי על ארגון FEMEN. חפשו אותן בגוגל, כבר כתבו עליהן די הרבה. חברות הארגון הפמיניסטי הקטן ופרובוקטיבי הזה מפגינות בשלוש שנים האחרונות בחזה חשוף נגד חלק גדול מהעוולות הנזכרות ברשימה זו. אחת ההפגנות הראשונות של חברות הקבוצה היתה נגד הכוונה לכאורה להפוך במהלך משחקי היורו את הזנות באוקראינה לחוקית. הן קראו לממשלה ולאופ"א לפעול נגד תיירות המין למדינה, וכדי ליידע את האוהדים שהזנות במדינה אינה חוקית. אבל המארחת שלי מספרת ששתי חברות שלה מהאוניברסיטה, פמינסיטיות בדם שהצטרפו לארגון בתחילת דרכו, פרשו ממנו מאוכזבות תוך חודשים ספורים. למעשה, כל אחד מבני שיחי בקייב עיקם את פרצופו למשמע שם הארגון, שגם בו נקשרו תיאוריות קונספירציה. למשל שבאופן פרדוקסלי הוא דווקא משמש כלי של הממשלה, או של תעשיית המין באוקראינה, כדי לעודד את תיירות המין למדינה.

דרכון זר מהלך על שתיים

עוד בדרך לבאר, סיפרה לי הצלמת על בת דודתה שהכירה במקרה אזרח גרמני שעבד איתה באותה חברה במזרח המדינה. אבל אף אחת מהחברות שלה לא האמינה לה שהיא לא הלכה אחרי הכסף. לטענתה, שבעים אחוז מהנשים באוקראינה יסכימו להתחתן עם כל זר, מכל מדינה, לא משנה איזו, העיקר לעזוב. מאחר שוויזה לאיחוד האירופי היא לא דבר שקל לאזרח אוקראינה להשיג, גם אם אתה צעיר משכיל ובעל עבודה טובה, סטודנטיות רבות, בוחרות לבלות את חופשתן בטורקיה בתקווה ששם יכירו גבר זר, טענה.

עשר נשים על גבר אחד

המצב הכלכלי העגום הוא לא הגורם היחיד לחיפוש מפלט מסוג זה. גם חוסר האיזון הדמוגרפי. המקומיים בעצמם מספרים בהתלהבות על ברים שבהם יש עשר או חמש נשים על כל גבר. אני לא נתקלתי בכאלה, זו נשמעת הגזמה פראית, אך בהחלט אפשר היה להבחין ברוב נשי ברוב מקומות הבילוי. אפילו במסיבות הגייז בהן ביליתי.

הגזמה או לא, היחס הלא שיוויוני בין מספר הגברים לנשים באוקראינה הוא עובדה סטטיסטית. יחס הגברים-נשים בגילאי 15-64 עומד על 92 גברים על כל 100 נשים. כמובן שכמו בכל מדינה אחרת, היחס בין המינים בעת הלידה כמעט שווה, אך בהמשך, האלכוהול תובע אל קורבנותיו. "פשוט קשה מאוד למצוא פרטנר טוב", אמרה לי צעירה מקומית. "אפילו אם יש לך בן זוג, הברירה היא או לתת לו ללכת לשתות לבד עם חבר שלו, או להשאר איתו בבית ולהשתכר איתו כל יום בחודשיים הראשונים של מערכת היחסים".

שלושה ימים בכפר

הכפר שבו גדלה אמו של פאבל, המרצה לעיתונות, נמצא במרחק של כשעת נסיעה במרשרוטקה מחוץ לקייב, וצמוד לבית הדודה הדאצ'ה של המשפחה, שבחצרה באר ושירותי בול פגיעה, ובתוכה תנור מלבנים אדומות שצריך להאכיל בעצים וזרדים ומפיץ ניחוח עשן נעים. הכפר הוא קולחוז לשעבר שאת עסקיו קנתה חברה איטלית שתושבי הכפר הם עתה עובדיה.

לילה בדאצ'ה

בית בכפר

החבר של דודתו של פאבל, ואחראי האבטחה בכפר על רקע הדאצ'ה (החדר המואר)

כפר ילדותו של פאבל נמצא כשעת הליכה משם, מעברו השני של כביש בין עירוני בן שלושה או ארבעה מסלולי נסיעה בכל כיוון, ללא גדר הפרדה. לאחר קריסת ברה"מ, נטשו את הכפר  (שנראה יותר כמו פרבר עירוני מרוחק)  רבים מתושביו, אך לאחרונה החלו חלקם לשוב אליו. המפעלים החקלאיים אמנם עומדים חסרי שימוש זמן רב, אולם במקום מוסיף עדיין לפעול מרכז מצליח ללימודי חקלאות.

לאחר קריסת ברה"מ, נאלצו תושבים רבים להתחיל לגדל בעצמם את מזונם. רוב המיקרו חוות הללו כבר מזמן לא פעילות אולם עדיין עומדות על תילן

המחשב הגיע לכפר

פאבל וחברתו משמשים לי אליבי לצילום שתי הזקנות וגיגית הדגים

ממגורות

אורווה נטושה

בשוק

בשוק (2)

גיבורי על

***

סוף דבר

"מאיפה אתה?" -"מישראל". "לאן אתה הולך?" -"הביתה". "עזוב. בוא איתנו". קודם כל אם הגעתם עד פה – כל הכבוד ותודה רבה. שרדתם כמעט 8,000 מילים של רשימה שכולה קדרות, פחד ואפרוריות. השיחה שבתחילת הפיסקה הזו התרחשה על שפת מעבר חצייה במרכז קייב, ביום הראשון שבו העזתי לצאת לבלות לבד בעיר. המצוטט היא הדובר העליז מקרב חבורת צעירים מקומיים והשיחה היתה הפתיח לערב ארוך של קיפוצים מבר לבר.

את הכתיבה והעריכה של הרשימה הזו אני מסיים בברלין השבעה מזרים, והנרתעת מתיירים, ואשר מעוררת בי געגוע לרעב של האוקראינים למגע עם זרים בכלל ועם ישראלים בפרט, וליכולת של המגע עימם להעניק לנו פרספקטיבה אחרת להתבוננות על החיים בכלל, על החיים בעולם המערבי, ועל העבר ועל הזהות הישראלית והיהודית שלנו.

ברלין נוסכת תחושה מיידית של בית. בית שכביכול תמיד היה טבוע בנו, ואליו התגעגענו אף מבלי שהיינו מודעים לכך. כך הרגשתי בתחילה גם אני, וכך גם חזרו שוב ושוב מרואייני לכתבת התחקיר על הקהילה הישראלית בברלין שפורסמה במוסף כלכליסט בנובמבר 2010. אבל הבית שבאמת עזבנו היה הרבה מזרחה לה. הגרמנים היו תמיד "גרמנים", אבל האוקראינים והפולנים היו אלה שסבא וסבתא התכוונו אליהם כשהם דיבור על "הגויים". נופיה וכפורָהֹּ הם הנופים והכפור שסבא וסבתא נאלצו לעזוב, ושלא כמו הייקים, שמחו בכך, ולא רצו לשוב אליהם לעולם.

בכלל, לשם "אוקראינה" לא היו יחסי ציבור טובים: הוא לא מצלצל טוב, כולל את הצליל "רע" ונשמע כמו קריאת עורב. העובדה שכמעט ומעולם לא היתה מדינה עצמאית, והבלעותה בברה"מ לא סייעו גם כן. אבל עבור רבים מאיתנו, אוקראינה היא בעצם ה"רוסיה" או ה"פולניה" שחשבנו שסבא וסבתא באו ממנה. ושלא כמו בגרמניה, בה כמעט ולא נותרו יהודים, באוקראינה, חרף עליית שנות התשעים, חיים עדיין המוני יהודים מזרח אירופאים מקוריים. כמו שחלקנו היינו נראים אילו סבינו וסבותינו לא היו עולים לישראל.

וזה לא רק שואה או שטייטעל או בורשט. אפילו בברלין עיניים רבות נשואות מזרחה, לפולין, לרוסיה, לאוקראינה. שם כנראה תצמח, אם לא כבר צומחת ברגע זה – "ברלין" הבאה. עשרים שנה אחרי נפילת ברה"מ, כשהגבולות פתוחים, חומות הוויזה נופלות, האנגלית הפכה שגורה בפי הצעירים, וכולנו קשורים זה לזה דרך פייסבוק – אוקראינה, כמו גם רוסיה ומדינות נוספות במזרח אירופה – הן עולמות שלמים שרק מחכים להתגלות.


%d בלוגרים אהבו את זה: